מהדורה #2 הקוסם
תוכן עניינים
שירה שמיר
סיון משגב
דבר העורכים
מהדורה #2 מאי 2026
בכל חודש נבחר נושא חדש, ובכל חודש אנו שואלים את עצמנו מה לעזאזל הדבר הזה ולמה הוא צריך להתקיים. החודש, אנחנו עם הקוסם.
הקוסם הוא היוצר מאחורי הקלעים, שלוקח את הדמיון, הרעיון הבלתי נראה, המחשבה, החומר הגולמי אותם הוא דופק, חותך, מחבר ומלחים, עד שנוצר משהו מוחשי בעולם. כל החוטים הרקומים, הידיות, גלגלי השיניים והפחת, הכוויות, הניסויים הכושלים מוסתרים והגולם המוכן מוצג.
ידע הקוסם נרכש ולא ניתן בקלות, לאחר מחשבה ‘דבר העורכים’ יפוזר ברחבי המהדורה בקישורים חבויים. ויקח אותכם לגרסה מורחבת וטקסטים סודיים ונסתרים מן העין.
אפשר לגלול עד למטה בסבלנות כמו שהתכוון המשורר או להשתמש בתוכן העניינים.
״השנאה שלי למדע והאימה שלי מהטכנולוגיה יובילו אותי יום אחד לאמונה אבסורדית באלוהים״ בנואל
פינת האורח
אבי הראל
ארכיטיפ הקוסם: המתווך בין הנסתר והגלוי
כשאדם וחווה אכלו מפרי עץ הדעת נולדה התודעה. התפקוד הבסיסי של תודעה הוא הפרדה והבחנה, זה מול זה, היכולת להבדיל בין הפכים. זה היה השחרור הראשון של האדם ממלכת הלא־מודע של גן העדן. קריעה מהשתייכות להורות קוסמית, יציאה אל העולם מלא הקוצים והזיעה, והיכולת להבחין בין טוב ורע. המחיר גבוה - גלות, עבודה, לידה בכאב, מודעות למוות - אך, ככל הנראה, אין דרך אחרת לרכוש דעת. מחיר נוסף הוא הניתוק מעץ החיים. ישנם כוחות בנפש אשר מונעים מהאדם המודע את המגע הבלתי־אמצעי בקיום, את נוכחותו המלאה בגוף, ואת זרימת חייו שלא מצריכה הבנה.
קארל גוסטב יונג בישר לאנושות את הלא־מודע הקולקטיבי, המרכז הטרנספרסונלי, ואת הישויות הדינמיות הפועלות בתוכו - הארכיטיפים. לדבריו, מסעו של אדם לקראת בגרות ושלמות, לו קרא אינדיווידואציה, כולל בתוכו את ביסוס ופיתוח האני המודע (אגו), ויצירת קשר מודע ומתמשך עם המרכז הטרנספרסונלי הפועל בנפשו של כל אדם וכולל את המודע והלא־מודע גם יחד (העצמי). זהו מסע שאורך חיים שלמים, ובו האדם הופך מודע יותר ויותר, ומחזיר לאישיותו וחייו חלקים משלמותו שאבדו לאורך התפתחותו. כך נבנה שיתוף פעולה דיאלוגי ויצירתי בין שני המרכזים, הקטן (האנושי) והגדול (הארכיטיפי).
יונג בכתביו דיבר על ארכיטיפ זקן השבט החכם, בעוד האנליטיקאי רוברט מור כינה אותו ארכיטיפ הקוסם - האלמנט באדם שקשור בידיעה ובקשר לעולם הפנימי ולטכנולוגיות הפנימיות שמאפשרות התמרה. פוטנציאל ארכיטיפ הקוסם הוא להיות המתווך בין הנגלה לנסתר, מי שמכיר את מנגנוני נפש היחיד והנפש הקולקטיבית, ויודע להפעיל אותם לטובת התפתחות האנושות.
יחד עם זאת, כל ארכיטיפ כולל גם צדדי צל - צד פעיל וצד סביל. הצד הפעיל בצל הקוסם הוא המניפולטור המנותק, זה שמשתמש בידיעתו ככלי לשליטה ועליונות. הוא יודע יותר מאחרים ודואג שהם ירגישו זאת. הוא מוכר את ידיעתו למרבה במחיר ללא קשר לתוצאות האפשריות של השימוש לרעה בה. צד הצל הסביל הוא התמים המתכחש, מי שמסרב לקחת אחריות על מה שהוא יודע. הוא מתנער מהשלכות ידיעתו: "מה אני כבר יודע? זה לא עניין שלי. אני לא מבין בזה."
בסיפור עץ הדעת אנו רואים את שני קטבי הצל פועלים יחד. את המניפולטור המנותק בדמות הנחש, שמצליח לגרום לאדם וחווה לפעול בניגוד לצו אלוהים, ואת התמים המתכחש בדמות האדם, שמאשים את אלוהים שנתן לו את האישה שפיתתה אותו לאכול מפרי העץ – ״אתה לא יכול לבוא אליי בטענות, אני לא אחראי לכך, זאת בכלל אשמתה ואשמתך.״
הקוסם הבוגר חי במרכז המשולש: הוא יודע, הוא מודה שהוא יודע, והוא נושא באחריות ידיעתו.
הסיפור האישי שלי
בגיל 16, כאשר פגשתי במורה הראשון שראה אותי כפי שאני ועודד את הפוטנציאל האינטלקטואלי שבי, נוצר הקשר הראשון המשמעותי שלי לארכיטיפ הקוסם. הסכר נפרץ, והתודעה העצמית שלי התעוררה. אכלתי מפרי עץ הדעת. נולדה בי תודעה מוסרית והתחלתי לשאול את עצמי על השלכות מעשיי, האם זהו מעשה טוב או רע, מוסרי או לא מוסרי. התחלתי לקרוא, לכתוב, ולשאול שאלות סביב משמעות חיי ותכליתם.
במקביל, משהו בילד שבי, באינסטינקט למשחק, לריכוז בהווה שאינו עוסק במטרה או עתיד, נשאר מאחור. ארכיטיפ הקוסם בשבילי נושא רעב שלא ניתן להשביע - לדעת, להבין, לראות. לעיתים זה יוצר בתוכי מתח שמונע את היכולת לשחרר ופשוט להיות.
מה שעומד מנגד לקוסם, ומה שאני מחפש לטפח לצידו, הוא מה שרוברט מור קרא ארכיטיפ המאהב - זה שיודע להעריך ולהיות ברגשות שלו. הוא לא מחפש להבין, הוא רוצה לחוות. אם הקוסם הוא פירותיו של עץ הדעת המגולמים בנפש - האש המבחינה, הקול היודע - הרי שהמאהב הוא ההד הקדום של עץ החיים, הזיכרון הגופני של אותה נגיעה ישירה בקיום, הילדות התמימה. אצלי הוא הקול שאומר לי לסגור את הספר, לצאת החוצה, להפסיק לרצות לדעת ופשוט להיות נוכח. ההתפתחות, אם כן, אינה הולכת בכיוון אחד בלבד, היא דורשת מאיתנו לאחות שני קרעים בו זמנית - את הקרע מתודעת הילדות הלא־מודעת, ואת הקרע מהקיום הבלתי אמצעי. במסע שלי, אני עובד על האיזון בין שני ארכיטיפים אלה ועל הדרך בה הם מתבטאים באישיותי ובחיי.
עבורי, סיפור עץ הדעת אינו אזהרה, אלא מפה. הוא מצביע על כך שכל דעת באה במחיר של אובדן תמימות, שלא ניתן להישאר בגן לעולם בלי להפוך לילד נצחי, ושבגרות וצמיחה מצריכים את הסבל הכרוך בהיעשות מודע. כל זה מתחיל בפעולה אחת - להבחין. הקוסם הוא זה שמוכן להיות מגורש מגן הילדות הלא-מודעת, לצאת לגלות בעולם הכולל בתוכו קוצים ועבודה קשה, ולשאת את האחריות לאש התודעה הבוערת בתוכו, ולמסירתה הלאה.
אני שואל את עצמי תכופות שתי שאלות: האם הידיעה שלי משרתת מישהו, או בעיקר מבדלת אותי? והאם אני מוכן לשאת באחריות למה שאני יודע, או שאני בורח אל "מי אני שאדע ואעשה משהו לגבי זה?".
בעידן בו מידע וטכנולוגיה מתפתחים בקצב על־אנושי, נשיאתנו המודעת והמוסרית את ארכיטיפ הקוסם הבוגר הכרחית יותר מתמיד. אך הקוסם לבדו, ללא המאהב לצידו, הוא כוח של הבחנה ללא חיים שיזרמו דרכו, דעת ללא קיום שיחזיק אותה. ידיעה שלא נוגעת בנוכחות הופכת בקלות למניפולציה או לציניות, ולא בכדי הצללים של הקוסם פורחים דווקא כשהוא מנותק מהקרקע החיה של החוויה.
אכילת פרי עץ הדעת אינה אירוע סימבולי חד־פעמי שהתרחש בבראשית. היא הזמנה מתחדשת, יום אחר יום, להיעשות מודעים ואחראים יותר. לצידה ניצבת הזמנה נוספת: לשוב ולשלוח יד גם אל עץ החיים. לא חזרה רגרסיבית אל גן הילדות הלא־מודעת, אלא תנועה קדימה אל גן בוגר - כזה שבו אנו זוכים לאכול משני העצים. הדעת והחיים, הקוסם והמאהב, להבחין ולהיות, להבין ולחוות, לשאת את אש התודעה ובו בזמן לאפשר לעצמנו את הנוכחות הבלתי אמצעית ביש.
זוהי הזמנה ליצור את הגרסה הבוגרת של גן העדן - זו שבה אנו מחוברים למרכז הטרנספרסונלי בדיאלוג יצירתי, מפתחים את הנפרדות האינדיווידואלית שלנו, ובאותה נשימה מאפשרים לעצמנו את הזרימה החיה של החוויה.
אנו מתבקשים לקבל את עובדת הצל בתוכנו ובעולם, את סכנת החרב המתהפכת של התודעה עצמה, ואת אדמת הקוץ והדרדר שכל יום פוגשת אותנו במסענו על פניה כדור הארץ.
אור חוזר
חיים אוחיון
סרג'יו לאריין היה צלם צ'יליאני וחבר בסוכנות הצילום "מגנום". הוא נולד ב-1931 בסנטיאגו למשפחה אמידה, ולמד הנדסת יערות בארצות הברית לפני שהחליט להתמסר לצילום. ב-1958 זכה למלגה מהמוזיאון הבריטי שאפשרה לו לתעד את העיר לונדון, ובעקבותיה הוזמן על ידי הצלם הנרי קרטייה ברסון להצטרף למגנום. בשנת 1968, בשיא הצלחתו המקצועית, הוא בא במגע עם הגורו הבוליביאני אוסקר איצ'אזו, ובעקבותיו פרש מהעולם המערבי והשתקע בכפר מבודד בצ'ילה, ולמעשה ויתר על הצילום כדי להמשיך בחקר התרבות והמיסטיקה המזרחית. שם הוא הקדיש את חייו למדיטציה, יוגה, ציור בשמן וכתיבה, והמשיך לצלם צילום אישי עד למותו ב-2012 בגיל 80.
כשאני ממתבונן בצילומיו של לאריין, אני מרגיש שיש בהם סוג של מאגיה שקטה, מין ארוס שרוחש ומתגלה מתוך התמונות. לאריין הביט בעולם כאדם מן הצד שלא מנסה לצוד רגעים או מחפש את הרגע המכריע כמו חברו ברסון, אלא מתוך התבוננות פסיבית בהלך הנפש של ההולכים או של העולם עצמו. הוא פעם תיאר במכתב מפורסם לאחיינו שבשבילו להיות צלם זה כמו להיות דייג, המתנה ממושכת בתוך הים הפתוח בסבלנות ארוכה, עד הרגע בו משהו מפתיע צץ מתוך השגרה העייפה לעיני המצלמה.
"העניין הוא לצאת להרפתקה, לשחרר את המפרשים כמו סירת מפרש. לנסוע לוולפאראיסו או לצ'ילואה, להיות ברחוב כל היום, להסתובב ולשוטט במקומות לא מוכרים, לשבת מתחת לעץ כשאתה עייף, לקנות בננה או קצת לחם ופשוט לעלות על רכבת, לנסוע למקום שמושך אותך...לצאת מהעולם הידוע ,לתת לעצמך להיסחף על ידי התשוקות שלך, ללכת ממקום למקום, לאן שבא לך ללכת. לאט לאט אתה תגלה שדברים ותמונות מגיעים אליך, תחשוב עליהן כעל רוחות רפאים. מאוחר יותר, כשתחזור הביתה, פתח את הסרט, והדפס את התמונות ותתחיל להסתכל על מה שדגת על כל הדגים..."
אצל לאריין יש ציפייה להתרחשות מתוך אמונה בעולם וביופי שלו. הוא לא רץ ומנסה ללכוד את העולם במצלמה, אלא יושב ומחכה. פרידריך ניטשה כתב שאם תביט מספיק זמן לתהום היא תביט עליך בחזרה. אצל לאריין אפשר לומר שאם תסתכל מספיק זמן על העולם, בסופו של דבר הוא יסתכל עליך בחזרה ויגלה את הצד הנסתר שבו: כתובת מרחפת באוויר מעל זוג צלליות זהות או ענן ציפורים מתפזר מעל צללית מטושטשת. האנשים אצל לאריין הם לא הם עצמם, אלא משהו שנראה כאילו הוא חורג מהביוגרפיה הפרטית שלהם אל עולם מיתי בו הם הופכים לארכיטיפ או לסמל מאגי סתום. ועם זאת, הם לא נעלמים לגמרי והאנושיות בצילומים שלו עדיין נשמרת, פשוט היא מתמירה לעולם נפשי גבוה יותר. כלומר הילדה או האדונים במגבעות הם כבר לא צילום של האישיות שלהם עצמם אלא הם הופכים להיות כמו בקלפי טארוט לסמלים או גיבורי אגדה ישנה, ולמרות שבמבט ראשון אפשר לחשוב שהצילומים שלו נגועים במעין מלנכוליה שקטה, במבט שני אפשר לזהות את ההומור שיש בהם. לא הומור חיצוני אלא חוש הומור מהסוג הפנימי, כזה שהחיים מצחיקים וגורמים לך אושר על היותם הם.
בהתבוננות בצילומים של לאריין שמתי לב שיש בהם שקט כמעט מוזיקלי. בכל פריים ופריים יש הרמוניה או קומפוזיציה מוזיקלית חרישית של תנועה והתבוננות, וכל פרט קטן כמו מזוודה, צל, כף יד או שיער ברוח הופכים לתווים בצילומי הרחוב שלו. ההתייחסות שלו לפרטים הקטנים היא זו שהופכת אותו למלחין בעזרת אור וצל, ואת התמונות שלו למנגינה מינורית שפורטת על נימי הנפש.
בעיניי, הכוח שיש לצילומים של לאריין הוא ההבנה שהחיים מתגלים דווקא מתוך סבלנות והקשבה, והיופי, המוזרות והקסם נמצאים תמיד. צריך רק לשבת ולהקשיב.
רז בר
שטויות במיץ ופלפולים ממולאים
ביבידי-בובדי-בו
מה פה טריק ומהי האמת?
מטה ומגבעת, הוקוס פוקוס, סרט שנמשך ונמשך מהאוזן? מה עולה בדעתנו כשהמילה קוסם נאמרת?
כארכיטיפ- השאיפה לשינוי- יצירת מציאות חדשה. בעל יכולות ריפוי, המרת אנרגיה, שינוי תודעתי. מגשר בין הנחבא לגלוי.
קוסמים, בעצם קוסמות, בזמן האדם הקדמון היו השמאניות או witch doctors, בעלות ידע ברפואה ומדריכות רוחניות.
אני לא אכנס לכל תרבות ואזור, אבל אגיד בביטחון, המכשפות המשיכו מאז בכל תרבות ואזור…
אצל הויקינגים לדוגמא, היו ה- seers , הרואות את העתיד. אליהן פנו המנהיגים בזמני משבר (מלחמות, אסונות טבע, רעב וכו׳). באופן מסורתי זה היה תחום נשי, גבר העוסק בקסם היה נחשב לטאבו, למעט אודין עצמו (אב האלים הויקינגים- בעל התבונה והקסם). תפקידן של הseers היה לנבא נבואות ולכשף לריפוי או לקללה דרך מצב טראנס המחבר לעולם הרוחות. הן השתמשו בשרביט ולכן נקראו ״נושאת מקל״ völva (לא נפלא המקריות שיש למילים?!)
גם בסיפורי התנ״ך האישה היא המכשפה/ מקשרת לעולם הרוחניות.
(הרי זה ברור, היא הצינור לעולם המציאות שלנו.)
חווה הפתיינית- פורצת דרך אל הידע האסור/נסתר/אלוהי.
בעלת האוב מעין-דור היא דמות מקראית מסתורית מספר שמואל א' (פרק כ"ח). העלאה באוב- זימון המתים, אסורה בדין התורה ושאול המלך רדף את כל העוסקים במלאכה. בלילה שלפני מותו בגלבוע אחרי שאלוהים לא נענה לקריאותיו, התחפש שאול ופנה לבעלת האוב מעין-דור כדי להעלות באוב את רוחו של שמואל הנביא, ככה לעצה טובה לקראת הקרב. מלכים צבועים… לא חדש לנו.
באגדות עם (שלמזלנו דיסני שלנו נתן לרבות מהן חיים) גם שם תפקיד הקוסמות שייך לנשים, בין אם זאת מכשפה מרשעת או ״פיירי גוד מאת׳ר״ טובה ורחמניה.
אחד מהשמות היפים לקוסמות- אומנות הפיתוי
כמה מתאים לנשים😉
נראה שבתרבויות העתיקות למיניהן, העוסקות בכישוף והמגשרות לעולם הרוח זכו לכבוד עם נגיעה של פחד. הרי כל הנסתר מן העין, מקסים אך גם מפחיד.
ואז…הכנסייה הקתולית. סביב המאה ה-13 תעמולת הכנסייה מתמקדת בהשרשרת פחד, הדרך הכי יעילה לשלטון בעם.
הסלוגן הוא, מכשפות הן בעלות ברית השטן.
המניע, פחד אמיתי מהלא נודע, הרתיעה מן הקארנלי (“בשרי”, גופני, חושני) תאוה= חטא, ושליטה בסדר החברתי- אישה שייכת לגבר ומשפחה; המכשפות הנרדפות היו לרוב עריריות או אלמנות (ואם כבר שרפנו מכשפה אלמנה אז כל הממון שלה, לכיס הכנסייה).
כך מתחיל ציד המכשפות שנמשך מאות שנים (~1450-1750) עם הערכה של 60,000 הוצאות להורג באירופה ואמריקה (באפריקה ממשיכים עוד היום).
בעקבות ציד המכשפות, הרפואה צונחת, מיילדות ורוקחות, בעלות תבונת הריפוי שעברה דורות על גבי דורות, הושמדו.
אחרי ששרפו את כל המכשפות, מגדות העתידות הצועניות, הפיות והפתייניות, התחילו לצוץ הקוסמים.
במשחקי קלפים ומטבעות הם היו בידור שולי אבל אז הם נכנסו לקרקס.
בקרקס כמו הליצנים, הקוסמים מופיעים כקטעי קישור בין מופעי האקרובטיקה. מכיוון שאוהל קרקס הוא ענק ומעגלי הקוסמים בקרקס התאימו את עצמם. הלהטוטים גרנדיוזים (- לנסר את העוזרת בתוך ארון לשניים/ ״להפוך״ אותה ליונה) נראים גם ליושבים בשורה הכי עליונה, אינם מסתמכים על פרונטליות ו״בק סטייג׳״ כי הקהל סביבם, ומעל הכל, המשחק עם אלמנט הסכנה…מרכיב מרכזי ביותר בקרקס.
אומנות הפיתוי, אשליה, תעתועים,
אחיזת עיניים זה הביטוי האהוב עלי.
אומר הכל, אוחזים את המבט במקום אחד כאשר הפעולה קוראת במקום אחר.. ממש מתחת לאף.
הטריק ביצירת האשליה הוא השימוש באיך שהמוח שלנו עובד- ציפיות ותשומת לב.
ציפיות- ידע כללי- המגבעת קטנה, ראינו שהיא ריקה, איך לעזאזל יצאו משם שני ארנבים?!
כדי לבצע פעולות חשאיות, הקוסם עושה כל מיני תנועות עם המטה והוקוס פוקוס (אמירה שכנראה הגיעה מבדיחה על הברכה הקתולית- hoc est corpus - ״זהו גופי״ , על היין והלחם שהופך לגופו של ישו) והיד השניה מכניסה את הארנב לכובע (דוגמא מומצאת, לא בדקתי מה הטריק מאחורי הטריק.. אוהבת להשאיר לעצמי קצת מסתורין בחיים)
זהו הבסיס לכל מגלגלי האשליות, הסתכלו על המגבעת, לא על היד שלי. להקנות חשיבות לטפל.
**לשם כך נועדה דרך-אגב עוזרת הקוסם היפה, מפתה את תשומת הלב אליה והקוסם חופשי לעשות את שלו בנחת.
הודיני ואסקפולוג׳י
האיש שלקח את אלמנט הסכנה לאקסטרים.
השם הבולט ביותר בתולדות מופעי הקוסמות הוא הארי הודיני (או אריק ווייס). הוא נולד ב1874 למשפחה יהודית מרובת ילדים בבודפשט. ב1878 הם היגרו לארה״ב וחוו חיי עוני קשים. אריק בן התשע עבד במיני עבודות ונכנס לקרקס בתור טרפזיסט, ״אריק, נסיך האוויר״. הוא החל בקריירת הקוסמות בוואדוויל וקרקסים כמופע צידי, בעיקר בקסמי קלפים וטריקים קטנים תחת שם הבמה- הארי הודיני ( על שם הקוסם הצרפתי שהעריץ Jean-Eugène Robert-Houdin).
בתחילת 1890 הוא הופיע עם אחיו “Dash” כצמד, האחים הודיני והחל להתנסות באסקפולוג׳י (מופעי בריחה). ב1899 הודיני נכנס להופיע באורפיום עם מופע האזיקים שלוותוך חודשים ספורים נהייה אטרקציה מסחררת בוואדוויל הידועים בארה״ב. שנה לאחר מכן, בסיבוב הופעות באירופה, הוא הופיע בסקוטלנד יארד בהדגמת היחלצות מאזיקים, המשטרה לא האמינה, ראה כי טוב וכך המשיך בסיבוב. הודיני היה מבקש מהמשטרה בכל עיר, לאזוק אותו בשלשלאות לאחר שהופשט ועבר חיפוש יסודי, ולכלוא אותו בכלא המחוזי. פעם אחר פעם הדהים את אירופה כולה בבריחות שלו. הודיני הפך לאחד מאמני הבידור בעלי השכר הגבוה בעולם ונהייה שם בזכות עצמו, עצמאי מקרקס תומך.
סליחה, למה נסחפתי בביוגרפיה של אשליונר ברחן אחד?
אולי כי סיפורי חיים שמתחילים בתחתית של התחתית ומטפסים לשיא השיאים מעוררים בי איזו הערצה ואפילו תקווה…אבל גם, כדי לתת רקע לשאלה שאני רוצה פשוט להניח פה-
יפה לו להודיני ונשאיר את שמו במקומו, מעניין רק לחשוב, האם הוא היה זוכה לכזאת תהילה אם הוא היה אישה?
בקרקס העכשווי יש כבר פיוז׳ן של קסמים-להטוטים-קומדיה פיזית, שנקרא
object manipulation
הרעיונות המרכזיים הם עדיין לייצר ציפיות ואז להפתיע, לפתות ולשחק עם תשומת הלב של הצופה וללכת על חבל דק יד ביד עם הסכנה.
הקוסם מראה לנו את מה שנראה בלתי אפשרי.
לילד תמים הוא נותן תקווה- פנטזיה זה לא חלום. למי שקצת יותר ותיק בחיים הוא מזכיר שיש לפקפק באמת הנגלית לעין, הופך אותך למאמין בלא להאמין… מחזיר בשאלה.
אנחנו מוקסמים מקסמים כשאנחנו יודעים שזה רק טריק אבל בחיים אם עובדים עלינו בעיניים… אף אחד לא רוצה לצאת פתי.
אז בהופעה בואו נניח לקוסם להוביל אותנו ונהנה מהתעתועים. בחיים, אולי כדאי להסתכל דווקא לצדדים המוצללים ולא לאור הזרקורים
(שם בדיוק מתרחש מה שמייצרי האשליות רוצים שלא נראה)
ובאשר מכשפות ופיות, מי שמפחד מעולם הרוחות וכוחות העל, מזכירה לך- כולנו נוצרנו מביצה ונשלפנו מ״אותו״ חור…
הדלי, הסמרטוט והמגב
אדם אלרט
פרנקנשטיין או כרוניקה של השמדה הדדית (מצומצם)
המפלצת של המודרנה
רוב הייצוגים של פרנקנשטיין בתרבות הפופולרית מציירים מפלצת בהמית וטיפשה: שני ברגים מגוחכים מחזיקים ראש מרובע, תוצר של ניסוי כושל שבו הושתל מוח "פלילי". הדימוי הזה, שהתקבע בסרט משנת 1931, מציג יצור חסר אינטלקט או הבנה מוסרית, שהאינפנטיליות שלו מעוררת רחמים ואימה. אך כפי שנאמר לי בספטמבר 2023: "פרנקנשטיין הוא לא מה שאנשים חושבים. זה סיפור על אנושיות".
בספרה של מרי שלי, השם "פרנקנשטיין" שייך דווקא לסטודנט צעיר ושאפתן, ויקטור, המתאהב באלכימיה ושואף לפתור את חידת המוות. ויקטור לוקה ביוהרה משיחית ומשתמש בידע ככוח דורסני כדי לברוא חיים, אך נותר מנותק רגשית ונטול אחריות מוסרית כלפי השלכות בריאתו. ה"מפלצת" שהוא מרכיב רחוקה מהקלישאה של הוליווד. בהיוולדו הוא לוח-ריק, מראה מוחלטת לחרדותיו ולהשלכות הפסיכולוגיות של יוצרו. ברגע שעיני הישות נפקחות, ויקטור נבהל מההשתקפות המוחלטת שניבטת אליו. אחוז אימה הוא נוטש את היצור, בורח, ואפילו לא מעניק לו שם.
היצור, מנגד, מתגלה כישות אינטליגנטית ופילוסופית. הוא לומד אנושיות וחמלה מצפייה בדרי בקתה שלווה, אך חזותו מעוררת דחייה אגרסיבית בקרב בני אדם. ככל שהוא יותר מקווה, כך ההתנפצות של חלומותיו קשה יותר. דרי הבקתה יכריזו עליו כמפלצת, והוא, מתוך בדידות ונבגדות, יתאים את עצמו לשנאתם. "הייתי טוב ונאמן; הסבל הפך אותי למפלצת," הוא יאמר לימים.
המעבדה
מרי שלי היתה חלק מדור צעיר של סופרים במאה ה18 שביקרו את הנאורות, המדע והרציונליות שהתיימרו לביית את הטבע. כפי שכתבו לימים אדורנו והורקהיימר ב"דיאלקטיקה של הנאורות", הרציונל הפך לאמצעי להשגת כוח, כשהוא מתרוקן מתוכן מוסרי. המפלצות הפכו לדרך תרבותית להתמודד עם צדה האפל של המודרנה.
ולטר בנימין, ב"תזות על מושג ההיסטוריה", תיאר את "מלאך ההיסטוריה" המביט לאחור ורואה שואה אחת ויחידה המטילה ערימת הריסות לרגליו. הסערה שדוחפת אותו אל העתיד היא מה שאנו מכנים "קידמה". במעבדה הגדולה של המודרנה, הקפיטליזם בנה עולם המבוסס על צבירת הון וניצול, שבו האדם הופך ל"הומו-אקונומיקוס", מסורס דרך מנגנוני שוק ותחרות. היצור שבורא ויקטור, מביט בארכיטקטורה האנושית הזו וניצב מולה, כך אמר בע"מ 122 ברומנה של שלי:
"..הוסבר לי המנגנון המוזר של החברה האנושית. שמעתי על חלוקת הרכוש, על עושר עצום לצד עוני מחפיר; על מעמד, ייחוס ודם אצילים. המילים הללו גרמו לי להביט על עצמי. למדתי שהדברים הנחשבים ביותר בעיני בני מינכם הם מוצא רם וטהור יחד עם עושר. אדם יכול היה להיות מכובד גם אם היה לו רק אחד מן היתרונות הללו; אך ללא אף אחד מהם, נחשב – למעט מקרים נדירים מאוד – כנווד וכעבד, שנגזר עליו לבזבז את כוחותיו למען רווחיהם של המעטים הנבחרים. ומה הייתי אני? על יצירתי ועל יוצרי הייתי בור לחלוטין; אך ידעתי שאין לי כסף, אין לי חברים, ואין לי כל רכוש."
המערב ראה בדרום הגלובלי את פרויקט הפרנקנשטיין שלו. ב-1916 סייקס ופיקו שרטטו קווים על המפה, חיברו והפרידו קהילות בגסות, והינדסו מדינות מלאכותיות. המזרח התיכון הפך למעבדה שבה החתכים בבשרן של תרבויות שיקפו את ההגמוניה של אירופה וארה"ב. בתוך המערכת הזו, ישראל תפקדה כאינטרס אסטרטגי – "נושאת המטוסים שלא ניתן להטביע", כדברי אלכסנדר הייג. ביידן עצמו הצהיר: "אם לא הייתה מדינת ישראל, היינו צריכים להמציא אחת".
המפלצת בכלוב
בשנת 2004, דב ויסגלס תיאר את הקפאת תהליך השלום "בפורמלין", כאילו היה מוח בצנצנת. באותו זמן, הדמוגרף ארנון סופר הזהיר: "כשיחיו 2.5 מיליון איש בעזה סגורה... אלו יהיו חיות גדולות יותר ממה שהם היום... נצטרך להרוג ולהרוג". התפיסה הזו, המזהה את האחר כחיה שיש להדביר, הדהדה את דברי הרצל מ-1896 על "אגודת ציידים" שתשליך "כדורי מוות" על החיות הרעות שבאדמה.
בכל שנותיה, ישראל התקיימה כמעט תמיד תחת משטר צבאי. עזה, במיוחד, הפכה ל"מעבדה חיה" (כפי שמתאר אנטוני לוינסטין) לניסויי נשק, מערכות מעקב ובינה מלאכותית, המשווקים לעולם כ"נבדקו בשטח". המפלצות האמיתיות בסיפור הזה הן התאגידים המרוויחים מהניסויים על הכלואים.
דורות של יתומים מוכי טראומה בעזה נדחפו לזרועות המבטיחים נקמה. היהודים היחידים שפגשו היו מאחורי טנק או רחפן. ישראל ניהלה מדיניות של "מיטוט מכוון של הכלכלה" וחישבה את כמות הקלוריות המינימלית להישרדות הרצועה. כפי ששאל מושל עזה לשעבר, יצחק איני עבאדי: "מה ציפית שהם יעשו בכלוב הזה?".
ישראל גם הקימה את המבנה הפרנקנשטייני של חמאס, כשחיזקה גורמים פונדמנטליסטים כמשקל נגד לאומיות חילונית, במדיניות "הפרד ומשול" שנתניהו קיבע לאורך שנים. האלימות של חמאס, גם אם אין לה הצדקה, היא אפקט תהודה של טראומה ודיכוי ממסדי. כפי שכתב משה דיין ב-1956: "שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים... ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה... בה ישבו הם ואבותיהם".
הכפילים
בנרטיב המפלצות, כוחות הטוב נאבקים ברע מוחלט – "חיות אדם", כפי שכינה הנשיא הרצוג את פורצי הגדר ב-7 באוקטובר. נתניהו פנה לפצע הפתוח של הישראלים, דורות של ניצולי שואה, והשתמש במושג "מפלצות-אדם". אך הציונות, באופן אירוני, אימצה כלים אירופאיים – לאומיות, הפקעת אדמות ובידול אתני – כדי לפתור בעיה שנוצרה בסדר האירופאי.
אימוץ אסטרטגיות התוקף הוא ביטוי נפוץ לטראומה. תודעה טראומטית נוטה לחלוקה לשחור ולבן, קורבנות ומקרבנים, מתוך פחד שהאסון יחזור. בספרו של לוחם הפלמ"ח בני וירצברג, "מגיא ההריגה לשער הגיא", הוא מתאר כיצד נערים ניצולי שואה לובשים מדי אס-אס שמצאו במחסן: "לפתע כמו בהזיית קדחת לבשו בדמיוני המדים הללו צורת דמויות גבהת קומה ומטילות אימה". הטראומה הופכת לנשק, והניסיון לשחרר את העם היהודי התבטא בדינמיקה של שליטה והגדרת האחר, בדיוק כפי שנחווה בעבר היהודי.
בטקס זכרון לשביעי באוקטובר נתניהו נאם: "ילדי אויבינו יונקים את הקנאות הרעילה הזאת עם חלב אימם". הוא טען שהפלסטיני פשוט "נולד כזה" – גישה מהותנית הרואה במפלצתיות עניין נצחי. אך מחקרים מראים כי הטראומה הפסיכולוגית מהחשיפה לאלימות היא שמנבאת תוקפנות. כמו ויקטור פרנקנשטיין, הישראלי שקוע כל כך בכאבו, עד שאינו מבחין באחריותו ובתלות של יצירתו בו. עבור ויקטור, האלימות שהופנתה כלפיו וכלפי אהוביו הייתה "רוע מוחלט", שד, ולא דבר נוסף.
נעמי קליין, בספרה "דופלגנגר", מתארת את ישראל-פלסטין כדוגמה הבהירה ביותר לפוליטיקה של כפילות: כבישים נפרדים, מערכות משפט נפרדות. ישראל נבנתה על "ארץ צללים" – פלסטין. הישראלים חיים בכפילות שבה כמעט כל יישוב יהודי יושב על צילו של כפר פלסטיני שאינו עוד. מנגנון ה"הסברה" הוא השלכה בולטת: כשאנו אומרים שהמפלצת מתחבאת בין אזרחים, האם אנו חושבים על הקריה בלב תל אביב? כשאנו אומרים שהם שונאים אותנו יותר מאשר הם אוהבים את ילדיהם, האם אנו רואים את מלחמת ההשמדה החניבעלית שניהלנו?
הפחד מהשואה הוטל על הפלסטינים. במקום לראות עם הנאבק על חירותו, הם הפכו בנרטיב הישראלי לכפילים של "הנאצים". זהו עיוורונו של שמשון, המתאבד יחד עם רודפיו. הפכנו לכפיל האירופאי שרדף אותנו, ובנינו "וילה בג'ונגל".
השאלה הנעלמה והתהום
גרשום שולם הזהיר אותנו מפני הלא-מודע של הפרויקט הלאומי: "בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום... האם לא קיים החשש... שנתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים?". להרצל, כמו לויקטור, היה חזון שאפתני של תפירת חלקי יהדות העולם לגוף אחד אוטופי. אך בוראי החזון לא ראו את המשיחיות הגלומה בו, ואת השאלות הקשות שנעלמו מהם.
במאמרו "שאלה נעלמה" (1907), תיאר יצחק אפשטיין את הזעזוע מנישול הפלאחים: "כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה". גם אחד העם העריך שהמפעל הציוני עלול להוביל לעימות אלים: "אם תבוא העת אשר חיי בני-עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם-הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו". ז'בוטינסקי הכיר בכך ב-1923: "כל עם נלחם נגד מיישבים כל עוד יש לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות".
הציונות פעלה לייהד את הארץ – כמה שיותר יהודים על כמה שיותר שטח, וכמה שפחות ערבים. המשמעות הייתה בהכרח דחיקת רגלם של המקומיים. רוב הקרקעות נלקחו בכוח צבאי או במנגנונים בירוקרטיים. היום, בשטחים הכבושים, נערי גבעות מבצעים פוגרומים יומיומיים תחת השגחת הצבא, מטהרים שטחי C ומגרשים קהילות.
ויקטור פרנקנשטיין הגיע ממשפחה שנולדה מהאלטרואיזם של הוריו, מתוך טוב גדול שמתקומם נגד צדדיו האפלים של החיים. אך לאחר שהמוות גוזל ממנו את אימו, הוא אינו מתמודד עם הטראומה שמזינה את שאיפותיו. הוא נמנע מהשלכות הדימיון האוטופי שלו, ותחושת השליחות מעוורת אותו.
מפלצות, לאורך ההיסטוריה, הן מנגנון להחצנה של פחדים שחברה מדחיקה. כפי שכתב החוקר דייוויד ו' גילמור: "המפלצת של הנפש היא תמיד העצמי המוכר, מתחפש ל'אחר' זר". עלינו לפגוש את המפלצת שבתוכנו – היכולת לאלימות ולדה-הומניזציה.
ב"לב המאפליה" של קונרד, השיט במעלה נהר הקונגו חושף את המאבק הפנימי -
"האדמה נראתה לא ארצית. הורגלנו להביט בדמותה הכבולה של מפלצת מובסת, אך שם – שם יכולת לחזות בדבר־מה מפלצתי וחופשי. זה היה מוזר ומשונה, והאנשים היו... לא, הם לא היו נטולי אנושיות. ובכן, אתה יודע, זה היה הגרוע מכל – החשד הזה שמא הם אינם חסרי אנושיות. ההכרה הזו חלחלה לאיטה. הם יללו וקיפצו ורקדו ועיוו פנים מחרידות, אך מה שהרעיד אותך היה עצם המחשבה על אנושיותם – כשלך – המחשבה על קרבת הדם הרחוקה שלך אל השאון הפראי והיצרי הזה"
הספר "פרנקנשטיין" הוא המערבולת שבה שתי נפשות מסתחררות סביב עצמן עד הכחדה. אם לא נוכל להתמודד עם הכפילות שלנו, אם יהירות ופחד ימשיכו לשלוט, נמשיך להיסחף באותה הסתחררות מטורפת של ויקטור והיצור שלו. שניהם מקוללים, שניהם רודפים זה אחר זה עד שממה קפואה, ושם, רחוקים מכל מה שאנושי, הם יאבדו יחד.
רשימות על בית פנימי
איה פחר
פרק 2 — שפה
אז אני מקשיבה.
אובדן שפה.
יש בי פחד שקט.
לא פחד מאובדן של קירות,
אלא פחד שיום אחד
אאבד שיום אחד
אדבר פחות בערבית
ואפילו לא ארגיש.
לפעמים אני בודקת את עצמי:
אם השפה עדיין יושבת לי בפה טבעי.
אם היא יוצאת כשאני כועסת.
אם היא נשארת כשאני נשברת.
אמא מדברת והבית עונה לה.
אני מדברת
ובודקת אם ההד עדיין שלי.
הצלילים של המטבח
הם לא רק רעש.
הם הוכחה שאנחנו כאן.
שאנחנו עדיין מבשלים את עצמנו
בתוך העולם הזה.
אבל הערבית
לא רק נאמרת.
היא נושמת בין החדרים.
ואם אפסיק לשמוע אותה
מי אזכור?
יש בתים שאובדים ביום אחד.
שלנו עלול להיאבד לאט.
מילה אחת פחות.
מנהג אחד פחות.
דור אחד עייף יותר.
אני לא נלחמת על הבית.
אני מקשיבה לו.
כי לפעמים הקשבה
היא הצורה הכי עמוקה של התנגדות.
אמא שומרת על הסירים.
אני שומרת על ההברות.
שתינו מפחדות מדברים שונים
אבל קוראות לזה אותו דבר:
בית.
יש רגעים שבהם אני מרגישה
שהבית כבר בתוכי.
ואז אני מפחדת עוד יותר
כי אם הוא רק בי,
מי ישמור עליו כשאלך?
הרווחים שלנו בערבית
חזקים יותר מהשקט בעברית.
יש בהם אש.
יש בהם שכבות.
יש בהם מי שאנחנו באמת.
אני לא רוצה להיות נוסטלגיה.
אני רוצה להיות המשך.
אבל המשך דורש אומץ
לדבר בקול
שלא תמיד נוח.
אז אני מקשיבה.
ושומרת על ההד
هواجس התחילה כהקשבה
לא לאנשים.
לבית.
בשלב הראשון צילמתי את הבית בשחור־לבן.
זו לא הייתה בחירה אסתטית בלבד
זו הייתה דרך להתקרב לשקט.
להוריד רעש,
להישאר עם נוכחות.
לתעד רגעים כפי שהם,
לפני שהם נעלמים.
מתוך השקט הזה נולדה היצירה “עג׳אמיה — יומן הקשבה”.
במשך שלושה חודשים הקשבתי לבית דקה ביום.
צלילים קטנים, כמעט לא מורגשים:
דלת, מים, קול מרחוק.
שם הבנתי שאני לא רק מתעדת
אני לומדת שפה.
לא שפה של מילים,
אלא שפה של חזרתיות,
של נוכחות,
של מה שחוזר עד שהוא מקבל משמעות.
במקביל חזרתי לארכיון המשפחתי.
לצילומים שאבא צילם.
לא הסתכלתי עליהם מרחוק.
התקרבתי.
עשיתי זום־אין.
חתכתי, הגדלתי, התעכבתי על פרטים.
ניסיתי לקרב את מה שהתרחק.
אני זוכרת רק חלק ממנו.
אבל בתוך הצילום
הוא שלם בעיניי.
הפער הזה בין מה שנשאר למה שנשכח
הוא גם פער של שפה.
מה אפשר להגיד,
ומה נשאר להרגיש.
בתערוכה לא ניסיתי לספר סיפור שלם.
ניסיתי להישאר בתוך הפער.
הדימויים נשארו קרובים ושקטים.
הטקסטים נעו בין מילים למה שאין לו שם.
וההקשבה הפכה לפעולה.
לא כדי להסביר
אלא כדי להיות בתוך מה שלא יציב,
בתוך מה שעדיין מתהווה.
هواجس היא לא רק תיעוד של בית,
אלא ניסיון להחזיק שפה
גם כשהיא משתנה.
התערוכה מוצגת בתיאטרון אלסראיא, יפו,
ופתוחה לקהל עד סוף מאי
הקוסם
ראיינו את תומר משגב, אמן ופסל (ורפתן ואבא של סיון) שיוצר טרנספורמציה של חומר הגלם לכדי פסלים ענקיים ממתכת, בעזרת אנרגיית חום שנמצאת במטה שבידו ומצריכה ידיים יציבות, דמיון, נגיעה של זהירות והרבה ניסיון. אם זה לא ביטויי של הקוסם, אנחנו כבר לא יודעים מה כן.
איך אתה מצליח לשלוט בעוצמה הפיזית כדי להגיע לדיוק של הצורה? זה מרגיש לפעמים כאילו אתה מכריח את הברזל לקבל צורה שהוא לא אמור להיות בה?
משקיע הרבה מחשבה מחוץ לסדנא, לפעמים בלילה לפני שנרדם, במקום להכנס ל"לופים" לא חשובים, מתרכז ב"כיפוף החומר".. לפעמים מתערבב עם חלום..
בהחלט חושב על איך.. ומנסה לישם בסדנא..
היות ולא אוהב להלחם, מנסה למצוא פתרונות "קלים" כל עוד לא פוגע לדעתי במוגמר..
יש (לא רגע) שבוע שבו אני רואה מול העניים מה שתיכננתי, עם לא מעט פשרות.. ואז מחליט על מה אפשר ועל מה לא (להתפשר)
לפעמים כשמגיע "הרגע" אני לא מרוצה ומשקיע הרבה "עוצמה פיזית" כדי לחזור כמה שלבים לאחור.
יש פעמים ששואל עצמי האם התוצאה תספק אותי מול ההשקעה, כשעושה משהו קטן (רישום, פסל קטן, צילום מסויים) יכול לזרוק לפח ולהתחיל מחדש..
פה יש עניין ומנגד אסור שהתוצאה תהיה בינונית מבחינתי עקב ההשקעה שנעשתה "סו פאר"
בתוך כל הרעש של הדיסק, החום והרתכת, איפה הראש שלך נמצא? יש שם שקט פנימי, או שאתה חייב להיות דרוך החוצה אל הכלי כדי לא לאבד שליטה על האש והחומר?
יש בהחלט שקט, הרבה שנים של נסיון... "הדריכות" יורדת.. אם מפסיק להנות (קורה לפעמים) נותן עוד חצי שעה ופורש.. חוזר למחרת עם אנרגיות, לפעמים עוזב את החלק שבוא הייתי מרוכז ופונה לחלק אחר (פנים, עובר לרגליים)
גם בטכניקה, איך לחסוך עבודה, גם באופרציה, איך להרים/לשנע את המפלצות הללו, גם האם עומד בציפיות עד כה.
אין ספק שהיה קל יותר לעשות ציפור קטנה בשבוע ולשחרר לעניין הבא.. אבל קל זה לחלשים..
האם יש לך כלי מרכזי בסדנה?
רתכת. שם הכל קורה..
