“כתבתם עליו הכול, הוא אדם שנשאר נקי מכל החכמות שבני האדם צוברים במשך החיים.
הוא הגבעול שעליו וממנו בהמשך נוצרו כל היכולות שלנו, האנשים המשיכו להתפתח ללמוד ולהפנים ודרכו אנחנו יכולים לראות את ההתפתחות שלנו ומהמקום שהתחלנו ועברנו.”
- ישעיהו שמיר
דבר העורכים
שירה שמיר
סיון משגב
אנחנו עייפים, רצינו לכתוב כל אחד טור. אבל הייתה הרבה עבודה להכין את האתר, ורצינו 7 טורים. אז הוחלט לכתוב דבר עורכים ולהסביר לכם קצת מה זה הדבר, ושיהיה גם מעניין, ומצחיק. אבל אנחנו לא מרגישים מצחיקים וכבר שחררנו את השוטה לעשות כרצונו בעיצוב המגזין. שנינו סופר שתלטניים ויש הרבה שאיפות ונשיפות בחדר העריכה. האנרגיה התחלקה בין להבין אם יש הפסקת אש או מלחמת אטום, סידור הטורים של הכותבים האחרים ולוחמה פסיכולוגית באתר הבנוי לאנגלית בכלל. העולם מרגיש בהתדרדרות מתמדת שהולכת ונהיית קיצונית ויש לנו תסכול מה"אומנות" הדלה שתופסת את מקום המיינסטרים. מהזלזול בקהל והצרכנות המעגלית. אנחנו רואים בקולנוע ובאמנות בכלל מראה על המציאות שלנו, אבל בקולנוע לפני הסרט יש פרסומת של שר התרבות ולצנזורה שליחים רבים. פה אנחנו רוצים ליצור ולייצר קהילה חדשה, אנחנו כאן באהבה גדולה קודם כל, אין מניע כספי, אנחנו מרוששים עם או בלי המגזין.
אין לנו בדיוק מושג מה אנחנו עושים, וכבר היינו אמורים להתחיל במרץ, וקצת בא לנו לדחות את זה עוד. ומה, באמת צריך לעשות את זה שוב כל חודש? אבל השוטה הוא גם ייצוג של תמימות, של קפיצה מהצוק אל הלא נודע. אז במשך הימים האחרונים עבדנו ושקדנו על דבריי חברינו האומנים, ושכחנו לחלוטין לכתוב משהו מדבר העורכים, לא ברור בדיוק מה זה אומר בכלל דבר העורכים, והיינו מעדיפים לקרוא את דבר הקוראים.
אז מוזמנים לכתוב לנו. וקריאה מהנה.
ברומא העתיקה, במהלך "מצעד הניצחון" - כשמצביא או קיסר רכב על מרכבתו וזכה לתשואות הקהל, כאל עלי אדמות, עמד מאחוריו עבד. תפקידו של העבד היה ללחוש לקיסר באוזניו "זכור שהינך בן תמותה".
הכותבים שנשכרו לכתוב את דבר העורכים ההתחלתי פוטרו. עימכם הסליחה. להלן דבר העורכים:
MEMENTO MORI
"Within the hollow crown That rounds the mortal temples of a king Keeps Death his watch and there the antic* sits, Scoffing at his state and grinning at his pomp,Allowing him a little time,To monarchize, be fear'd and kill with looks...And then at the last comes death, and with a little pin Bores through his castle wall, and farewell king!" - Richard II, shakespeare
יכולת ההשפעה שלנו מוגבלת ודעותינו כעלה נידף, במסגרת הזאת מתרחבת יכולתינו להאזין, לקרוא, להקשיב לשלל דעות ולשאול שאלות. בעקבות משבר תרבות, ואיתו משבר אנושי רחב שמתבטא במלחמות, רוע אנושי משתולל וכאב מיותר שכרוך בחיים עצמם, נכתב המגזין - אוצרות של רעיונות, מחשבות, סיפורים ותמונות.
אנחנו חושבים שעלינו לשנות את איך שאנחנו מדברים על המציאות בכדי שהיא תתבטא אחרת.
ונראה שזה לא יכול להיעשות בקפיצות גדולות, מילה פה, רעיון שם. "אנו קטליזטורים של מודעות, קטליזציה היא מושג מכימיה שמשמעותה זירוז של תהליך." טראנס מקאנה
בעתות משבר, התרבות מחפשת עוגן, עבר נוצץ להישען עליו ואוצר היסטורי לשאוב ממנו, הרנסנס… הניסיונות הללו עולים בתוהו. אבל האינסטינקט הוא נכון, המטרה היא למצוא את המצפן המדויק שיכוון את האנושות למקום רצוי ולא להשמדה, זהו החיפוש, זוהי האוצרות…
נשמע גרנדיוזי?
אכן.
פה נכנס תפקידו של השוטה.
הוא עם הרישיון להגיד את מה שלא מקובל. לשוטה אין פרות קדושות והוא חף ממגבלות הנורמה.
התשובה האמיתית היא שזהו חיפוש, זה דינמי ומתפתח, זה מתקיים בכתב, בתמונה, בדימוי, בחושים אודיו ויזואלים, זה יגדל וישתנה עם הזמן. זה יחיה וימות. זהו ניסיון, ניסיון בהיעדר ניסיון, קפיצה ראשונית מגובה - ניסיונו של השוטה להתבטא.
קוראים יקרים שוב עימכם הסליחה, הכותבים פוטרו...
המשך קריאה מהנה
הפלייליסט החודשי:
אור חוזר
חיים אוחיון
“הרצון שלי הוא להכיר לאנשים את עולם הצילום. בתקופה בה צילום נעשה דבר כל כך זול שנמצא בכל מקום אני רוצה להזכיר שלתמונות יש כח אמיתי אסתטי וחזק שהוא מעבר לתיעוד זיכרון אלה חיפוש אחרי מהות פנימית חמקמקה שעדיין כאן למרות כל אבק הפיקסלים שעוטף אותנו.
מבחינתי הטור הזה זה מקום להבין מה הצלמים והצילומים שאני אוהב עושים לי ומשפיעים עליי בחיים. בבחינת הרהור רפלקטיבי, וגם מקום להחזיר להם אהבה ולשתף אותם עם קהל נוסף.”
מרטין פאר היה צלם בריטי וחבר בסוכנות הצילום הבינלאומית מגנום. הוא נולד בשנת 1952 בעיר סארי שבאנגליה וכבר כנער החל להתעניין בצילום בהשפעת סבו שהיה צלם חובב. בתחילת דרכו עבד פאר בשחור לבן אך באמצע שנות ה 80 עבר לצילום בצבע רווי מאוד תוך שימוש בפלאש, סגנון שהפך לסימן ההיכר שלו. עבודתו המפורסמת ביותר מאותה תקופה היא הסדרה The Last Resort משנת 1986 שתיעדה את אתרי הנופש של מעמד הפועלים בבריטניה.
פאר נפטר לפני מספר חודשים. ולכתו מהעולם, היא אבדה גדולה בעיני לעולם הצילום. אך אני מאמין שסגנונו הישיר והכנה ימשיכו ללוות את עולם הצילום עוד שנים קדימה.
בעיניי הצילומים של מרטין פאר מראים את היופי שבאנושות ואת היופי שבהתעייפות. פאר מצלם את המגוחך והנוזל כמו אנשים העומדים בתור לשים קטשופ על הנקניקייה, או גלידה נוזלת על המדרכה. הכול מוגש בצבעוניות רוויה ובפלאש שחושף את הגיחוך שבמצב האנושי המודרני, מצב של בין לבין, של המתנה למשהו שאולי כבר שכחנו מהו. ברגעים האלה של העייפות או הוויתור על העמדת הפנים פאר תופס אותנו עם המצלמה והפלאש שלו ומאיר בחגיגיות את מה שיכול להיתפס כלא חשוב. ההתמקדות שלו דווקא באתרי נופש של פועלים נותנת לנו הצצה למצב בו אין צורך להעמיד פנים הגוף במנוחה וכך גם הנפש והאגו. כולם חווים את אותה חוויה באותו אתר נופש. מצב שמגלה את החלקים הפחות מודעים וחופשיים באדם שלא צריכים לחיות בהשוואה מתמדת.
בשביל מרטין פאר הכול היה חשוב. כל בדל סיגריה או זבל מפלסטיק על המדרכה הוא הוכחה לקיום אנושי שעוד כאן שממשיך לחיות בשמחה ובתאווה לחיים. הצילום שלו שבמבט ראשון יכול להיראות כביקורת חברתית או לפעמים אפילו כניסיון לתפוס את המציאות עם המכנסיים למטה, מתגלה דווקא כצילום שמוצא את החמלה ואת המכנה המשותף הקיומי ביותר שיש לכל בני האדם: כולנו ילדים קטנים ועייפים שמחכים שידיים גדולות ומבוגרות ירימו אותנו וייקחו אותנו למיטה.
בשונה אולי מצלמי רחוב אחרים מרטין פאר לא הסתתר או צילם בסתר. הוא היה חלק מהרחוב עצמו וצילם בקרבה מדהימה את המצולמים שלו. הקרבה הזו היא בעיניי מה שמפרק את המבט הביקורתי, פאר ראה את עצמו כחלק מהאנושות וצילם אותה מתוך אהבה. והוא המשיך לעשות זאת עד גיל מבוגר מאוד כשנעזר בהליכון כדי לנוע ברחוב ולהמשיך לתעד את הרחוב.
בצילומיו פאר מזכיר לי שהפלא לא חייב להתגלות דווקא בדרמה של שחור לבן או בקומפוזיציה בנויה היטב. הפלא הוא חלק אינטגרלי מהחיים עצמם: מהאוכל שאנו אוכלים, מהעיתון שאנו קוראים ומהמחוות הסמויות והמוזרות שהגוף שלנו עושה דווקא בשעה שהוא אינו מודע. הפלא האנושי מתגלה דווקא שאנחנו חלק מהכלל, מעוד גופים מזיעים ועייפים שמחכים בתור לשים עוד קצת קטשופ. הצילומים של פאר כמעט באופן בלעדי לא תופסים תמונה של אדם יחיד, אלא של מסה של כמה אנשים ביחד. החיבור הזה מוציא את המחשבה האינדיבידואלית ומציג אותנו כחלק מחברה רחבה שבה התופעות שמשתקפות בנו הן חלק משותף לכולם. החולשות שלנו שהן מוצגות כדבר משותף חושפות דווקא את היופי שבנו. היכולת להציג אותנו ביחד היא מה שמראה את החמלה ואהבת אדם בצילומים של פאר, וזו גם הסיבה מדוע אני כל כך אוהב את הצילומים שלו.
אני מזמין אותכם לצלם בהשראת מרטין פאר ולשלוח למגזין הבא.
רשימות על בית פנימי
איה פחר
פרק 1 — حوش / החצר
ברמדאן החצר של הבית של סבתא שהירה הייתה הופכת למאפייה קטנה.
حوش - חצר מלאה אנשים.
דודות, בנות דודות, שכנים.
כולם מחכים לבצק של القطايف - האטאייף.
סבתא הייתה מתחילה לעבוד בחמש לפנות בוקר, מיד אחרי הסוחור.
אני הייתי אמורה להגיע מוקדם.
אבל הייתי ילדה בחטיבה.
ובלילות שלפני הייתי רואה סדרות של רמדאן עד מאוחר.
בגלל זה הייתי מאחרת.
ברוב הימים הגעתי בתשע.
לפעמים בעשר.
הטלפון האלחוטי בבית היה מצלצל.
“איה, איפה את?”
הדודות שלי היו מספרות לי אחר כך שהיא מתעצבנת.
העבודה לא יכולה לעבוד ככה.
אבל אני אף פעם לא ראיתי את זה.
האמת היא שלא לקחתי את זה מאוד ברצינות.
ידעתי שבסוף היום היא תסלח לי.
ואולי גם ידעתי
שהחיוך שלי ימס אותה.
כשהייתי נכנסת לחצר היא הייתה מסתכלת עליי,
מחייכת קצת בצד,
וכאילו הכול מסתדר ברגע.
העבודה שלי הייתה לסדר את “القطايف״ -האטאייף כשהם יוצאים מהתנור הידני.
מגש אחרי מגש.
ריח של בצק מתוק וחם היה מתפשט בחצר
ומושך אנשים להיכנס.
בתחילת רמדאן החצר הייתה מלאה.
אנשים עומדים ומחכים לבצק.
והיה מלא צחוק.
באמת מלא צחוק.
בדיחות.
רעש.
חום של אוגוסט.
תנור.
צום.
לפעמים הייתי נרדמת ליד המגש.
סבתא הייתה קונה לעצמה גלידה,
מתקרבת אליי ולוחשת:
“תטעמי! את לא שוברת את הצום. זה רק בלשון.”
אני הייתי עקשנית.
לא הסכמתי לשבור את הצום.
שתינו ידענו שזה משחק.
היא לא ניסתה לשבור לי את הצום.
היא ניסתה לשבור לי את הקושי.
אז לא חשבתי על זה יותר מדי.
החצר הייתה מלאה.
הקולות היו חזקים.
וסבתא הייתה באמצע.
לא חשבתי שדברים יכולים להשתנות.
היום החצר עדיין שם.
אבל היא שקטה.
ולפעמים כשאני עומדת שם
אני שומעת משהו שלא שמעתי אז.
את עצמי.
אולי אובדן יציבות לא מתחיל כשהכול נופל.
לפעמים הוא מתחיל
כשנהיה שקט.
וכשאין יותר חצר שמכסה על המחשבות,
אני מתחילה להבין
שהבית שאני מחפשת עכשיו
לא תמיד נמצא בחוץ.
לפעמים הוא נבנה מבפנים.
ב־Inner Home.
הדלי, הסמרטוט והמגב
אדם אלרט
כשהייתי ילד, ההורים שלי לקחו אותי לפלנטריום. נכנסתי לתוך מבנה כיפתי אפל. את דרכי הובילה ידו של אבי וטורים של מנורות עמומות. נשמתי ונשפתי לעומק ריאותי, כאשר מאחורי נסגרה הדלת, עיוורון מוחלט עטף אותי. צליל מכני מזמזם, האם זה אני שמתהפך? הדם פועם באוזניי. לפתע התנועה פוסקת. אני כנראה שכוב על הגב, משום שכיוון הצניחה של מקל ההליכה של אימי, שנשמט, נע באופן אופקי. כף ידו של אבי שומטת את ידי הקטנה. ואני לבד בחושך. הידיים שלי מגששות בחיפוש.
אחרי זמן שנמתח כמו נצח - לאט לאט, נהמה עמוקה עולה מהכיסא המרופד עליו אני יושב, מהשכמות, וממריאה דרך החזה. אחת אחרי השניה, דולקות פלנטות כפנסים רחוקים, מעשנות בסגול וורוד ערפיליות, ונשפך שביל החלב וצובע את שערי השחור בלבן. מול זרקורים שמימים נחשפתי! ואיפה אימי ואבי? רק מקל ההליכה ממשיך ליפול וליפול וליפול.. נעלם בתהום.
העיניים שלי מתגלגלות אל הפלא עוצר הנשימה מעל. ואותה נהמה שעולה, נוחתת במהירות ומכווצת את הבטן, טראח. אני ממריא, כמו שאבא היה דוחף את הנדנדה והתחננתי שיעצור, החזקתי את הבטן שלא תתפוגג ברוח של האקליפטוסים. ואני ממריא לבד.
והינה השמש, צהובה וכתומה וגועשת. ומולה, בוערת וענקית: ניצב גופי זעיר.
היא גדלה למימדים איומים ונצבעת בדם,
כמו קול רדיופוני בוקע מעלי: ממנטו מורי.
היינו בני 16, והם היו שמחים ושיכורים מידי למורבידיות שלי. דמיתי להם, גם עבורי הרגליים ריחפו מעל האספלט הכתום-חלמון של פנסי הרחוב. מותה של השמש נדמה לי כעניין קסום לדון בו. אבל נזפו בי שאני הורס את האווירה. כשהגענו לבית של חן, התכווצתי כדי שלא יראו אותי ליד הפסנתר. האחת באוברול הכחול ניגשה אליי, היא צחקה ואמרה שאני כמו ההוא בthe fool on the hill. ולא הכרתי את השיר, אבל הסכמתי איתה. האף שלה היה קצת מעוקם מעלה כמו חזרזיר, והמסגרת של המשקפיים העגולות שלה הלמו את השיער שנפל בחן על כתפיה. היא ניגנה את השיר. במרתף, חיטטנו בספריה לא שלנו, ושלפנו אטלס אותו פתחנו בעמוד שאף אחד מעולם לא פתח, ושם מפת כוכבים. היא הצביעה על מבנה דמוי משפך, זאת מפה של העבר. היא אמרה: בערך פה היינו דייסה פרהיסטורית. ובאור הכחול של הבוקר הקרב, כבו זה אחר זה פנסי הרחוב החלמוניים, והיא שאלה אותי על מה אני חולם. כשאמרתי לה שקודם עליי להתגייס, ניכרה אכזבה ומעט כעס עצור בפניה. "למה שתעשה את זה?"
כשהלכתי היא חיבקה אותי. היא היתה בת 17, ואני 16, אבל היא עדיין אמרה לי שאני "ילדון". התעוררתי מאוהב, כמעט לא ישנתי. בטלוויזיה כבר הכריזו על מבצע צבאי בעזה, ומטוסי קרב הרעידו את החלונות של הבית. לא ראיתי אותה שוב.
במוצב קטן במעמקי היער של צפת (יער בעל סגולות קבליות) , קיבלתי על עצמי את תפקידו של "שוטה הכפר". בתור ליצן, קל הרבה יותר להתחבב על כולם, וגם להימנע מקונפליקטים. דברים שאתה מבטא הם בעלי ערך, ואינך יודע בדיוק למה. מה שבטוח, בתוך קהילה מסויימת, הכסילות שלי עזרה לי לשרוד. היא נתנה לי חופש להגיד את אשר על ליבי בלי לפחד. גם קציני רמי דרג, וגם דינאמקות חברתיות מורכבות, היו בידי חומר יצירה ושעשועים.
עכשיו, כשדיברתי על מות השמש בחדר האוכל, ידעתי שאנשים יצחקו. עכשיו, הייתי המוקיון הרשמי של המפקד.
היער כולו המה ציפורים, והאזנתי לשירתם ממגדל השמירה. הקסדה שלי היתה כה גדולה, המדים שלי מרושלים. כאשר חברי עלה מן השביל להחליף אותי, לקח לו זמן להתאושש מגל הצחוק שתקף אותו. לפניו מחזה ממנו בורחות הציפורים: אני צועד במורד המדרגות המתכתיות כאחרון העריצים. מנופף ביד כמו דוכס, סנטרי מורם - "המגדל שלך לנצח, ואתה שלו לנצח!" וכמו ברווז הנפתי את רגליי, יוצר ר' אחר ר' מגופי המתוח. לפתע, אני לוחש לו באוזן:"דחפים נסתרים מבעבעים סימפטומים של קהילה מתפוררת" ואני מביט לאט לצמרות העצים, עיני אחוזות טירוף בניחוח נהר הקונגו, אני שואף: "הכל פה מוכה מלריה". הבטתי לו דרך השחור של העין ישר אל תוך המוח. הוא ניגב את דמעות הצחוק וחיבק את כתפי.
הייתי ליצן חצר, חוטים הרקידו אותי על פני הארץ. כשהיינו במדבר, קפצתי על הדיונות הרותחות. הייתי יחף, אדום מהשמש, צרחתי כמו תוכי במבטא זר, התגלגלתי בחול: "באתי לשחרר אותך ארץ מולדת". אבל יותר מכל, השתוללתם מצחוק כי לא ידעתם מי אני. מחבל או פרטיזן? פליט מפולין או מפלסטין? חייל פטריוט שמוכן להתאבד עבור מולדתו, גרמניה? ישראל? בריטניה? אידיוט גמור שנכנס לשרוף כפר על יושביו? בחווארה או בבלארוס? העיקר לשרוף, למות, לשחרר, לזיין, לבזוז. כן, בצבא החיים לא היו דבר מלבד שעשוע. אבל כאשר הייתי חוזר הביתה לחופשות, ראיתי את החומה האפורה נעשית גבוה יותר ויותר. מידי פעם, היה נשמע צרור יריות. התעלמתי.
יום יום עברתי במחסום. איך לא ראיתי את הפועל המבוגר עם התיק הורוד של הלו קיטי בדרכו לעבודה? איך לא ראיתי את הנער הבוכה, על ברכיו, ועיניו מכוסות במטפחת? איך לא ראיתי את הקשיש שכרתו את מטע הזית העתיק שלו? אותו העניקו לו דורות קודמים. זה היה בוקר אחד במחסום, שראיתי. בלמתי בעוצמה. נעמדה מול הרכב שלי אישה, פלסטינית. היא החזיקה בזרועותיה תינוק. צעקותיה העמומות חדרו מבעד לזגוגית הרכב. את שפתה מעולם לא למדתי, אבל היא ידעה את שפתי. היא הכריחה אותי להביט. אחרי זמן שנראה כמו נצח, חייל לקח אותה משם ושלח אותי לדרכי.
במשך השנים הבאות, נחשפתי לעולם רפאים שלם עליו העולם שלי בנוי. נברתי בכל חירב'ה מכוסה בקקטוסים. שקעתי בספריות, ובכל ספר ששקעתי הפכתי להיות בכי רחוק, בית הכמהים לחזור אליו, אדמה שאוחזים בה בכאב, מפתחות ללא מנעול. הפכתי לבוסתנים, לעשבי מרפא של סביי, לעץ שטיפסתי עליו, לחגים והמסגד, לחוף הצדפים הנוצץ. לחשתי באוזניכם את סודו של משה דיין:
"יישובים יהודיים נבנו במקום כפרים ערביים. אתם אפילו לא יודעים את השמות של אותם כפרים ערביים ואני לא מאשים אתכם בגלל שספרי הגאוגרפיה לא קיימים יותר. לא רק הספרים אינם קיימים, אלא גם הכפרים הערביים אינם. נהלל קם במקום מעלול; קיבוץ גבת במקום ג'יבתה; קיבוץ שריד במקום חוניפיס; וכפר יהושע במקום תל אלשומן. אין מקום אחד בנוי בארץ שלא הייתה בו אוכלוסייה ערבית בעבר."
גשם מטאורים שמיימי האיר את המפה החבויה, עליה בית חרב שנסתתר מהטלסקופים של החברה היהודית בישראל.
אבל כל פעם שהזכרתי את זה, מצבי החמיר.
שמעתם פעם את דבריו המיואשים של קירקגרד?: ״שריפה פרצה מאחורי הקלעים בתיאטרון. הליצן יצא כדי להזהיר את הקהל; הם חשבו שזו בדיחה ומחאו כפיים. הוא חזר על כך; התשואות היו אף חזקות יותר. אני חושב שכך בדיוק יגיע העולם אל קיצו: נעטף מחיאות כפיים המוניות של פיקחים המאמינים שמדובר בבדיחה.״
כל החן שאהבו בי הסתלק. כבר לא הייתי מצחיק.הגרון שלי שרף. אני נרדם בדירה הקטנה שלי לתוך חלום, ואני קם מבחילה נוראית ברכבת קיטור. "לאן זה?" אני שואל בגרמנית. "לאן? לבזל!" עונה איש עם מקטרת ומגבעת. "יש לך מים?" אני שואל. חברי לנסיעה מסתיר את פניו בעיתון של אוגוסט 1905 וצוחק. אני מביט בזגוגית החלון, עלטה מוחלטת, פה ושם אורותיהם של בתי כפר. ועל הזכוכית הכהה, משתקפים משקפיים, זקן, שיער פרוע, אגלי זיעה נוזלים ממורד המצח. הפה שלי יבש, אני קם לחפש משקה, לחצות את הקרונות. בעודי עובר בין המושבים, אני מנסה לשנן את נאומי שוב:
"האמנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף סוף יתעוררו להשיב בכח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב!"
אני רואה אותם, את הקהל הבורגני, הם מתגלגלים מצחוק. הם נחנקים מהיסטריה של ריר וקצף. אני ממשיך בכל זאת, נשבר לי הקול, ואני על סף דמעות. אבל אני מיישר את המשקפיים וממשיך בקול רם. האור של ההיכל מכה בפני, ואני כבר בקושי רואה אותם: "לכל עניני ארצנו אנו שָמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתוַכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה."
הכרוניקה המדממת של הארץ הזאת, הוא סיפור ארוך של טראומה מתגלגלת, משוחזרת, חוצה יבשות.
סיפורה של סבתי ניצולת השואה, אותה שיכנה התנועה הציונית בבית ריק ביפו, בית שגורשה ממנו משפחה פלסטינית, הוא סיפורי שלי. אבות ישורון כתב ב-1958: "שואת יהודי אירופה ושואת ערביי ארץ ישראל שואה אחת היא של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים".
הבוקר של ה7 באוקטובר, אני יושב בחצר בבית הוריי. שכן שמנמן עם כיפה עובר בדרך אל בית הכנסת. הוא נעצר ליד השער הכחול שלנו, עם פעמון הרוח: "קרה משהו, תגיד?" הוא אומר. "הגדר של עזה נפרצה, העוטף בוער" אני משיב. הוא מחייך. "אה. אתה בטוח?". אני מהנהן. לאחר התפילה הוא עובר שוב ליד השער, אני עדיין יושב באותו המקום, בוהה בברושים, זה דווקא יום נאה. הוא נעצר ליד השער: "אתה בטוח שאתה לא צוחק?" לא צחקתי. בשאר השנים מאז אותה שבת, אימי עקצה אותי על כך שאני לא צוחק.
עברו שנים אין-ספור.
אני מעשן סיגריה מחוץ לפלנטריום. חשבתי שזה חטא לא לעשן אחרי כל כך מלחמות.
קשה לספור איזו מלחמה זו, ועם מי אנחנו נלחמים. קשה לזכור מה מטרת המלחמה, ובכל מקרה הפסקנו להקשיב, אנחנו יורדים למקלט בהישמע הצליל, ואנחנו עולים חזרה לחיינו בהישמע צליל אחר. בקיץ הקודם התחלנו לתלות אנשים, מערכת הבטחון השתמשה במילים כמו "בגידה במולדת", או "טרור", אבל היה קשה להשיג מידע נוסף. אירגוני זכויות אדם כבר התפרקו באמצעות כל מיני חוקי מיסוי שרוששו אותם. ובנוסף לאלה, המשטר מפעיל מערך של אזרחים ששומרים על "סדר". קובצות של "פטריוטים" חמושים יכולים להגיע עד לדלת ביתכם, אם העזתם חלילה לדבר עם כתב של הגרדיאן או הניו יורק טיימס.
חיכיתי שאחרוני המבקרים יצאו מהמופע. לא באים כמעט אנשים מאז שהתחילה המלחמה. הילדים האחרון שיוצא אומר לי תודה, ואני משיב לו 'להתראות'. עשרות אלפים נטבחו, הופגזו, נקברו בחיים. אני מנסה לנשום.
אני מתגעגע למוקיון שהייתי, יותר משאחרים זקוקים לו, אני זקוק לו שוב. בתור ליצן הייתי חופשי יותר. חששתי זמן רב שאם אשתטה, יראו בי אדם לא רציני. ובכך, אולי אקטין בעיני אחרים את ממדי האומללות, חוסר הצדק, הפשעים. טעיתי. שכחתי איך לדבר איתם על מות השמש, ואולי אני בעצמי נבלעתי לתוך פחד משתק? שכחתי את הטבע שלי, המוקיון שאמור לעמוד לצידו של עריץ או עבד.. עליי להזכיר לאדם: אתה עשוי מעפר. ממנטו-מורי! שכחת? דרך כל בשר. אבל לאורך הזמן, השכחתי את זה גם מעצמי. כמה חשיבות עצמית.. ההומור, הנזילות הזו של האגו, האלסטיות של הפרסונה, מהווים חבל הצלה לחברה שאורה דועך. להעיר עם שלוקה בתסמונת העם הנבחר, לנער כפר שלם מכישוף מסוכן. הינה אני חושב את עצמי מעליהם, "נבחרתי" - זאת טעות. האור שלי דועך יחד איתם. בעבר, בתור שוטה הכפר, עוררתי את מידת האנושיות, החמלה, שאף כמות של ספרים שאקרא לא תממש. אני יכול ללמוד בלי סוף תיאוריות - במדעי המדינה, סוציולוגיה, והיסטוריה..אבל עליי לדעת לחזור בסוף המסלול הזה לראשית הדרך: אני יכול להיות שוב מוזר, כנה, ילד! אני יכול לפרק את הזהות שלי.. אם המלך הוא עירום, כך גם אני.
הילד שאמרתי לו להתראות חייך אליי וציחקק, הוא הצטרף לאביו מלפניו. אביו פרע את שערו בחן. נכנסתי לפלנטריום הריק.
אני חמוש בדלי, סמרטוט ומגב. האולם מואר בתאורת לדים חיוורת, והצעדים שלי מהדהדים.
אני אמור לנקות במשך שעה, אבל אני עובד במהירות וביעילות, ומסיים תמיד תוך חצי שעה. בשאר הזמן שאני מרוויח לעצמי, אני נשכב על אחד הכיסאות המרופדים וקורא ספר.
באותו יום במקרה, בלי לשים לב, שקעתי בשינה.
עיני נעצמו והכיפה מחשיכה אט אט. ואני צף שם בחושך - אני, הדלי, המגב והסמרטוט.
והינה נעים המים המלוכלכים מהדלי מנקודה כזו לאחרת, ואני מביט בהן. אני חושב על חברי שירה במישהו, ולא ידע במי. 'זאת תהיה גבורה אמיתית' אני חושב לעצמי. 'להתקשר, ולהיות מצחיק שוב'
פינת האורח
סמי שלום שטרית
שוטה המעברה
הסדרה העלילתית ״מעברה״ של שלום אסייג ובנו דניאל אסייג היא עלבון לא רק ליצירה הטלויזיונית, אלא בעיקר יריקה בפניהם של מרוקאים רבים, ובעיקר מי שנאבקו במהלך הדורות להוציא את המזרחי מהמעברה המטפורית והפיזית גם יחד. הביקורות קוטלות את הסדרה על בורותם או התממותם של יוצריה. ואני אומר: השתטות. אסיאג שם עצמו על המרקע כשוטה המרוקאי, ולצערי לוקח גם את בנו לשם. יש אמרה נפלאה בערבית מרוקאית שכל מרוקאי גדל עליה: הְבֱּל תֱּרְבַּח. כלומר, עשה עצמך אהבל ותרוויח מזה. כלומר העמד פני שוטה ותראה רק טוב. אבל המחיר הוא לא רק השפלה אישית, אלא פגיעה אמיתית במיליוני מרוקאים ומזרחים בכלל, אשר המעברה (ומחנה העולים ועיירת הפיתוח והשכונה) הייתה פרק קשה מאוד בחייהם, פרק של הישרדות, פרק בו חרב עולמם, עד שבא אפרים קישון ועשה מזה צחוקים (יעני קומדיה). אז כתבו על סאלח שבתי לא מעט (אלה שוחט למשל, בספרה ״הקולנוע הישראלי, היסטוריה ואידיאולוגיה״), ובעיקר סטריאוטיפיזציה והגחכה של דמות המזרחי. בכל דור קמנו וכתבנו על האנטישמיות הפנימית הזאת, כדי שהצעירים אשר יתקלו בסרט הנורא הזה, ידחו אותו בבוז. אבל אבוי, סאלח שבתי היה לסרט קאלט ובעיקר מזרחים אוהבים אותו. למה? כי כיף לצחוק על המפא״יניקים, ועל הקיבוצניקים, ויש מוזיקה. אז מה אם על הדרך עושים ממך בדיחה? מה אתה נעלב? צוחקים על כולם (וזה נמשך גם בסרט ״השוטר אזולאי״).
והנה לאחר שני דורות בא אסייג ועושה מחווה לעליבות הזאת של קישון. כמובן, זה לא סאלח שבא משום מקום והוא חסר זהות, שפה, תרבות, מסורת, מבטא וכמובן שיכור וחסר אחריות. כאן מדובר במרוקאי עם שם ברור, אליהו בן סימון ואשתו סולאנז׳, עם תודעה כלשהי ועם שאיפות (להתיישב בירושלים. כן, לכולם הבטיחו ירושלים). מישהו כתב שרשת 13 איבדה את מערכות הבקרה שלה. זה לא נכון. לא משום שאין לה מערכות בקרה, אלא משום שמערכות אלה מונעות על ידי חישובי רייטינג ולא יותר. כלומר כסף. מהבחינה הזאת אין ספק. שהמעברה תהפוך ללהיט כמו קודמותיה ״שנות ה-80״ ו-״שנות ה-90״, גם מבית היוצר אסייג. את ״שנות ה-90 ״ סירבתי לראות, כי עבורי שנות ה-90 היו העשור המכריע ביותר של חיי כפעיל מזרחי בחברה, בחינוך ובתרבות. ב״שנות ה-80״ יכולתי פה ושם לצפות בסיטואציה מצחיקה כזאת או אחרת, אפילו פרקים שלמים שהרוב בהם היה נסבל. גם שם לוקה היצירה בהיעדר קונטקסט פוליטי, חברתי, אתני, אבל במעברה זה בלתי נסבל. האם היוצרים לא צפו בסדרה ״מעברות״ (2019) של דינה ריקליס ואריק ברנשטיין? או בסדרה המעולה של דוד דרעי ״סאלח פה זה ארץ ישראל״ (2017), על עיירות הפיתוח? או בסדרה ״רוח קדים״ (2002) החלוצית של דוד בן שטרית, אשר פתח את הדלת לסדרות שבאו אחריו (גילוי נאות - השתתפתי בכולן). זה הקונטקסט הראוי וזה היה אמור לעמוד כנר לרגליו של אסייג. שלא לדבר על ספרי ומאמרי מחקר כה רבים. אני מבין את הדילמה - אתה רוצה להצחיק אבל הנושא קצת קודר. אז שים פס ויאללה תן לאנשים לצחוק. ואם ישאלו תגידו שאני ליצן: מצחיק תמיד, גם כשעצוב.
אני יודע שליבו של שלום אסייג במקום הנכון ושכל כוונותיו טובות. אולי זה הלחץ של גוף השידור לייצר עוד ועוד רייטינג, אשר הביא אותו לזלזל בשלב התחקיר, שלא לומר מחקר מעמיק הנדרש לפני כתיבת פרויקט כזה. אולי. ואולי אני עושה לו הנחות וזו פשוט הנוסחה שהוא מכיר: העמד פני שוטה, אנשים יצחקו ואתה (והרשת) תרוויחו. או בתמצית:
הְבֱּל תֱּרְבַּח.
חלם
חֵלֶם
אֵלֶם
הֵלֶם
עֶלֶם
וְעוֹד עֶלֶם
עַלְמָה
וְעוֹד עַלְמָה
אֲלֻמָּה
הֲלוּמָה
חֲלוּמָה
אַגָּדָה בָּנָאלִית
תּוֹלַעַת מְכַרְסֶמֶת
בָּאוּנָה הָאֲפַרְפֶּרֶת
תּוֹלַעַה יֹהֶרֶת
תּוֹלַעַת מְקַרְקֶשֶׁת
בַּרְבֶּרֶת בָּרֶשֶׁת
עַכְשָׁו מַרְמֶרֶת
חֶלֶמְלֶמֶלֶת
שטויות במיץ ופלפולים ממולאים
רז בר
מי יחשוד בליצן?
הוא נראה תמים ונתפס כלא מאיים, כך הוא יכול להתקרב, עד לגעת..
מלכים ושוטים
שוטה, זה טיפש? לא בדיוק…
כמו כל מושג, השוטה, עבר גלגולים בדרך.
בעברית השוטה הוא כסיל, רפה שכל או מטורף, סוטה מדרך הישר. אבל משוגע או טיפש כבר יש לנו, שוטה נותן לנו מענה לתרגום ה-Fool.
השוטה מופיע בכל תרבות ובכל עת; פורים, קרנבל, פולחנים, קרקס, תיאטרון וקולנוע. למה? למה המצאנו ויצרנו דמות כזאת בכל העולם? למה לנו שוטים וליצנים?
אם בראנו אותם, אז היה לנו צורך בהם ואם שימרנו אותם, אז הצורך בהם עוד קיים.
הג׳סטרים (או ג׳וקרים) מוכרים לכולנו. מקור המילה דר״א, בצרפתית Gestour ,מספר סיפורים. על פי כך, תפקידו לא היה סתם להצחיק ולבדר מלכים אלא לספר… היה לו Fool’s license כלומר היחידי שמותר לו לצחוק ולמתוח ביקורת על בני אצולה והשלטונות. הוא חי ביניהם אך התרועע ברחובות והופיע גם מול העם הרחב. בעצם, מקשר בין שני העולמות, והכל תחת חזות פיקחית של תמים-תכסיסן, שלומיאל-להטוטן. סתירה בתוך סתירה בתוך סאטירה.
תשתיות השוטים
בתיאטרון של יוון העתיקה ( כן, סליחה… זה לא הוגן שתמיד מתחילים ביוון העתיקה כאילו הם התחילו את התרבות… ברור שהיו לפניהם ותוך כדי במקומות אחרים. אני גדלתי ולמדתי ממורים ומשפיענים רוסים, אירופאים ו״אמריקאים״- ארצות-הבריתים, אז התרבות המערבית היא מה שיש לי להכיר. הייתי שמחה לדבר על הקרנבל בברזיל, פולחנים אזטקים או מסיכות מבאלי, אבל אני לא מקורבת, אז עדיף שאשאיר את זה למי שכן) קיצר, בתיאטרון ביוון העתיקה, השוטה היה דמות קומית שדרכה ניתן היה להעלות נושאים חברתיים ומדיניים. הוא לבש צורה של אזרח פשוט, מושל ואפילו אל.
בהמשך, ה-אטלן הרומאי (Fabulae Atellanae) שנולד באטלה באיטליה סביב 390 לפנה״ס. קומדיה בה הקהל היה נותן מצב למחזה והשחקנים היו מאלתרים בהתאם לדמויות. הדמויות היו קבועות וידועות מראש על ידי מסיכת אופי.
האופי של כל מסכה היה:
מָקוּס - זללן, טיפש.
בּוּקוֹ - חכם, פטפטן.
פָּפּוּס - עשיר, קמצן, טיפש.
מַנְדּוּקוֹס / דוֹסֵנוּס - ערמומי, שקרן.
לכל מסכה היה גם מראה מסוים:
מקוס - קירח, אף מעוקל ואוזניים גדולות.
בּוּקוֹ - שפתיים נפולות ולחיים מנופחות.
פָּפּוּס - זקן.
מַנְדּוּקוֹס / דוֹסֵנוּס- למסכה עצמה לא היה מראה מסוים, אבל לרוב נשא גיבנת.
מתוך האטלן נולדה הקומדיה דל׳ארטה (Commedia dell’arte) בתקופת הרנסנס באיטליה (במאות ה16-17)
גם היא קומדייה מאולתרת עם מסיכות אופי ודמויות סטריאוטיפיות המוכרות לקהל, בעלות התנהגות ומראה ידוע.
הדמויות חולקו לשלוש קבוצות-
הזאני (Zanni) משרתים. דמויות פיקחיות או טיפשות כמו ארלקינו, המשרת הערמומי או פולצ׳ינלה, משרת קשקשן וזללן. להם התנהגות מוגזמת ומבדרת, פיזיות אקרובטית וסלפ-סטיק Slapstick (אלימות פיזית רועשת ומשעשעת ששמה הגיע מארלקינו שתמיד נשא מקל ולאחר המשיכה והתפתחה אצל ליצני הקרקס, למשל, החלקה על בננה.)
הווקי (Vecchi) הזקנים. דמויות של בעלי כח או ממון. לרוב קמצנים וחרמנים כמו פנטלונה הסוחר.
האמרוזי זוג אוהבים צעירים ותמימים שלרוב נופלים במלכודת.
הנושאים היו חברתיים ובכך בהכרח פוליטיים. שחקני הקומדיה דל׳ארטה נדדו ברחבי אירופה והופיעו לרוב בכיכרות ערים.
ככה התחילו השוטים המשוטטים… והמשיכו בואדויל (Vaudeville) וקרקסים.
בקרקס-
השוטה נהייה הליצן. הליצנים חולקו לארבעה סוגים:
הליצן הלבן (White-Face) שלקוח מפיארוט (Pierrot) מהקומדיה דל׳ארטה בפריז. פנים צבועות בלבן עם הבעה רצינית/חמורה. תפקידו הוא הבוס החכם.
אוגוסט הוא השוטה הכנוע, אווירה קלילה ומצחיקה. לרוב לבוש בגדים גדולים ומסורבלים, אף ושפתיים גדולות פאה או שיער פרוע ומקורזל, ממנו נולד הליצן המוכר עם הנעליים הגדולות, האף האדום והשפתיים המחייכות מאוזן לאוזן.
קונטרה-אוגוסט המגשר. פחות חכם עם פחות כח מהליצן הלבן אבל מעל אוגוסט בהיררכיה.
ליצן אופי מבוסס על דמות מהחיים כגון שוטר. לרוב hobo/tramp הנווד או הקבצן. דמות בעלת מזל ביש, לפעמים עצוב מהמזל העגום שלו ולפעמים צוחק עליו.
למה כל הבבל״׳ת הזה על סוגי ליצנים ומסכות? כי אני אוהבת את זה😝 אבל גם, כי ככה אנחנו רואים שיש פה עניין מתמשך של ליצור היררכיה בין כל השוטים. כי לכל סוג יש חשיבות ותפקיד. ההיררכיה הזאת בנויה גם כדי שהיא תוכל להתפרק. כלומר, שמים את הליצן הלבן מעל אוגוסט כדי שזה יפתיע שפעם ב יהיה היפוך ואוגוסט יערים על הליצן הלבן. יש לנו ליצן קבצן חסר כל תקווה ואז פתאום דווקא הוא מצליח או שקורה לו משהו עוד יותר גרוע.. הסדר קיים כדי להתברדק!
Rules were made to be broken
נחמד לא?
מה שיפה פה בהיררכיה, הליצן/שוטה הוא אף פעם לא הגיבור (אף אחד מסוגיו). אולי זה מה שאנחנו רוצים וצריכים… שוטים במקום גיבורים. ליצנים במקום מנהיגים. צחוק במקום בכי.
מסכות שחושפות את האמת במקום אמת שהיא בעצם מסכה.
〰️
〰️
גיא גבריאל בבל
באחת הפעמים שביקרתי במקלט באמצע הלילה, יצאתי ממנו וראיתי את שכנה שלי זיוה.
אמרתי לזיוה לילה טוב, ושאני מקווה שאני לא אראה אותה שוב הלילה. זיוה בתגובה אמרה לי: "אתה לא מבין מה קרה לי. חלמתי על לחם מטוגן ועכשיו בא לי לחם מטוגן. איזה דודא יש לי ללחם מטוגן! אתה מכיר את זה?"
לצערי, לא הכרתי. תהיתי, האם היא חלמה על כך שהיא מכינה לחם מטוגן? אולי מישהו אהוב מכין לה לחם מטוגן? האם היא פשוט חלמה על לחם מטוגן בריק?
בכל זאת, אמרתי לה שאני מכיר את התחושה. למרות שכבר הרבה זמן לא ממש חלמתי, וגם אם חלמתי, משום מה אני ללא כל כך מתאמץ לזכור את החלומות שלי. אבל חלום אחד אני זוכר. ממש מלפני כמה לילות. יש פאנליסט בערוץ 12, אני לא זוכר את השם שלו, אני גם לא הולך לטרוח לבדוק בשביל כתיבת הטור הזה. הוא עוד אחד מהפרצופים המגולחים, המאופרים וחסרי המשמעות שפוקדים כיום את חיינ ו. אבל בחלום, אני ובת הזוג שלי הולכים באצטדיון גדול, אני לוקח אותה ביד והוא עמוס באנשים שמחפשים את תחילת התור לאיזשהי הופעה. ואז, באופן מפתיע היד שלי עירומה. כשאני מביט אחורה, אני רואה אותה יושבת, שלובת רגליים, על אותו פאנליסט. אני קורא לה לבוא, היא נראה מחויכת והוא נראה זחוח, כמו שהוא נראה תמיד. אני לא זוכר עוד מהחלום הזה. אני רק זוכר את התחושה. החיוך הבטוח והחלול שלו, לוקח ממני הכל.
אני מקווה שהלילה אני אחלום על לחם מטוגן
אנה בלקין
שיר מלחמה
1.4.26
1.
רואים בעיניים את החולות
באבק הפנים
חיוכים של הגשמת חלום
שיזוף של מסע
הראש מכותר במגן דוד
הגענו לארץ ישראל
2.
ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת
אבל יש בה הרבה שטחים צבאיים
רואים את הפרחים בצידי הכבישים
ועוד כלכך הרבה פרחים שנקטפים
קשה לי לפרוח כאן.
3.
יש כאן הרבה הזדמנויות לעשות טוב
כל הזמן קורה משהו רע
הדם מבעבע ונוזל שוב ושוב
לכל הלבבות
העיקר להיות
בארץ ישראל
4.
מדינת היהודים
יושבת במקלטים
איש עם כלב שומע חדשות חזק
זה חודר אליי
גם כשאין קליטה במקלט
מזרונים מחזיקים ילדים
אין לנו בית אחר?
אוגנדה ירדה מהפרק
מתישהו נאלץ לרדת גם אנחנו
מאדמת הקודש
עייפים מהמוות
5.
וירא אלוהים כי טוב
שובלי מכוניות יהודיות
בדרך לארוחות חג
ובשמיים שובל יירוטים
הדם מאיים על לובן הבגדים
אבל הסטטיסטיקה בידינו
כמו השטח של ארץ ישראל
6.
נמאס לי משירי מלחמה
7.
אני לא מצליחה לקום מהמיטה
ואני רעבה
כבר הרבה זמן
8.
יש התרעה
אני רוצה להתקלח
תכננתי לכתוב
לשבת למדיטציה
יש התרעה
תכננתי לאהוב כאן
יש התרעה
הילדה אמרה לי שהיא רוצה לשחק
אני לא רוצה לעזוב
את כל הטוב
אבל יש התרעה
9.
ישלך משהו עצוב בעין
אולי זה חלום השלוה שלא מתגשם
אולי זה שאי אפשר אהבה פשוטה
העיקר שישראל מתגשמת
חיה ובועטת (בי)