מהדורה #3 שומר הסף
צילום : תומר משגב
שומר הסף 1 \ שירה שמיר
מכתב לקפקא/
לפני הקולנוע עומדים שומרי הסף. אל השומרים האלה התקרבתי, פניהם היו מוסתרות, ביקשתי להיכנס אל תוך הקולנוע.
-״איחרת בהגעתך. לא נוכל להרשות לך להיכנס״.
תמיד אני מאחרת. או שכולם פשוט מקדימים.
-״מאוחר יותר, תאשרו לי להיכנס?״
-״אולי. אבל עכשיו אי אפשר״.
ומפני שהשער אל הקולנוע פתוח לרווחה תמיד, הוצאתי מצלמה וכיוונתי אל השער הגדול והחוסם, מעבר אליו נמצאים התקציבים. כשראתה זאת אחת השומרות, היא צחקה,
-״אם מושך אותך כל כך להיכנס, על אף שאסרתי, תנסי. אבל תזכרי, אני בעלת כוח ואני רק שומרת הסף התחתון. ועל כל אולם ואולם ניצב שומר חזק יותר מקודמו, ואני בעצמי, מפחדת מהשומר השלישי.״
קיוויתי לקשיים אומנותיים, אבל לא לאלה. הקולנוע צריך להיות פתוח בפני כל אדם ובכל שעה. בזמן שהבטתי בשומרת הסף, בפניה המוסתרות במסכה, בתכשיטיה הכבדים, בשמלתה השחורה הארוכה, קבעתי את דעתי. עדיף שאחכה עד שאקבל אישור רשמי להיכנס, והכנסתי את המצלמה לתיק. שומרת הסף נתנה לי כיסא, והרשתה שאשב בצד, במרחק קרוב מהשער.
לפניי הקולנוע נשארתי ימים ושנים, ניסיתי לקבל רשות להיכנס. התאמצתי לתת לשומרת את שביקשה, אבל אני מרדנית מטבעי. היא בחנה אותי במבחנים קטנים, חקרה אותי על כוונותי וניסיוני ועל עוד דברים אחרים. אבל מעולם היא לא הביטה בעיניי בכנות, והתעקשה שאסור לי להגיד את שמי. שאלותיה היו של אישה חשובה ומכובדת, ולבסוף היא תמיד חזרה להתחלה ואמרה שעדיין אין ביכולתה להרשות לי להיכנס פנימה.
הצטיידתי בהרבה דברים לדרך, שמעתי סיפורים רבים על הכניסה אל תוך הקולנוע, והשתדלתי להגיע מוכנה כמה שאפשר. שום חפץ לא היה יקר בעיניי לשחד את שומרת הסף. בזמן שהיא לקחה ממני הכל, היא הוסיפה כבדרך אגב ״אני לוקחת מידך הכל, כדי לתת לך הזדמנות, לבדך אין לך את הניסיון הדרוש ולא השארת לי ברירה״.
במשך כל אותן השנים העמקתי להסתכל בשומרת הסף, שכחתי מיתר השומרים ורק היא הראשונה, הרגישה המכשול. היחידה שבדרכי להיכנס אל תוך הקולנוע. בשנה הראשונה קיללתי את המקרה המלנכולי, הייתי מתעצבנת בקול רם וזועמת, אך כשעבר הזמן, הרעמתי וכעסתי לתוך עצמי.
נעשיתי דומה לילדה, במקום להחזיק בכוחי כאישה, ומפני שנים של חקירה ודרישה דמותה של השומרת שינתה צורתה, ראיתי שהיא מסתתרת מאחורי המסכה, ותכשיטיה הכבדים מחלידים על גופה, שמלתה נראתה מעופשת וישנה. נראה היה שהיא עצמה מדוכאת. ביקשתי שוב מדמותה שתשחרר אותי אל תוך הקולנוע.
והנה הגיעה שעתי לוותר, ולפני שאוותר, התרכזו כל הנסיונות של כל הימים לשאלה אחת גדולה שעד עכשיו לא הצעתי אותה לשומרת. אך היא הייתה עסוקה בעניינים של תקציבים שבצידו השני של השער. בחוצפתי קראתי לה, שתתפנה רק לשאלה. השומרת נאלצה להתכופף ולמצוא איזה דקה, שכן ההבדל בגודל הקומה ביני ובינה, השתנה עם השנים לרעתי.
-״את חסרת גבולות, מה עוד את רוצה לדעת בשעה זו.״
-״כולם הרי משתוקקים אל הקולנוע. ואיך זה קרה הדבר שבמשך כל השנים, שום אדם לא אישר לי להיכנס אל תוך הקולנוע?״
השומרת ראתה את דעתי חסרת המנוח והיא נהמה עליי בקולה,
-״שום אדם לא יכול היה להשיג עבורך רישיון כניסה,
השער הזה נועד לפתיחה רק בשבילך ועכשיו אני הולכת לנעול אותו.״
שומר הסף 2 \ סיון משגב
מעבר דירה
עוד לא סיימתי לפרוק ארגזים וכבר אני עושה איתם נגלות לאוטו במדרגות.
שומר הסף הוא האדם העומד בפתח. על הקצה, בנקודת המעבר. הוא דורש משהו בשביל לחצות, לפעמים כסף ולפעמים פתרון לחידה או אומץ. המעבר הוא תמיד אינדיבידואלי, חציית הגבול היא אישית ואינה יכולה להיות משותפת. תמיד עולה לי הדימוי של הסירה בנהר, שומר הסף הוא המשיט שמעביר את נשמות מגדה אחת לשניה. החלל בו הוא מתקיים הוא אזור אמצע, לימינלי, לא פה ולא שם.
כשעברנו ליפו לפני חצי שנה בערך הנהג השמן והקירח של משאית המובינג הסתכל סביב ושאל אותי "איך אתה יכול לגור פה? זה כמו עזה" חייכתי ולא עניתי לו. אחרכך כשבאתי לשלם הוא הסתכל לי בעיניים וניסה לעקוץ, "אתה אוהב אותם אה? ערבים?" אמרתי לו שמי שהכי אני אוהב זה רוסים.
זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך, אבל הוא לא הזיז עין…
שילמתי לו את מה שביקש ונסע לדרכו.
השכונה הייתה קטנה ומשפחתית, קיבלו אותנו בחיבוק. אני הרגשתי שאנחנו קצת פולשים, שבטעות היינו חלוצי הג'נטריפיקציה באזור.
שאלתי את השכנים, שהיו לבסוף המשפחה המאמצת שלנו ביפו, אם זה מרגיש ככה… אני זוכר שאמר לי האב שאולי חלק מסתכלים על זה כך.
רק שבוע ימים מאז שעברנו לדירה היו לנו בעיות ביוב. הם הגיעו לשיאם כשצינור הביוב בחוץ נזל על השכנים בקומה התחתונה ביותר. חשכו עיני… תוך שניות הגיעה דפיקה בדלת, אישה המומה מבקשת שנעצור את הזרם. ירדתי עם חומרי ניקוי וכפפות וניסיתי לתקן את הנזק, שנזל כולו על מכונת הכביסה. היא העריכה את המאמץ והוגש לי קפה בפינג'ן עם כוס קטנה מעוטרת, ותחת טפטופים של גשם החרא הבנתי שהתקבלנו לשכונה למרות הרושם הראשוני הבעייתי.
אחרי כמה ימים קניתי להם שתיל של עץ זית. מן דרך לומר סליחה.
"מה שאתה צריך,תדבר איתי" אמרו לי כמה פעמים.
אהבתי את זה, גם אם זה מס שפתיים. הרגשתי שאם אני אצטרך משהו אני מסודר, יש לי גב.
מכל מיני סיבות (בעיקר תובנות כלכליות, טילים) החלטנו אחרי זמן קצר שצריך שוב לנוע. שוב ארגזים ופרידות והתחלות חדשות. דבר שהוא מוכר לי מאוד.
כאב לי לספר לשכנים, וגם הם היו מופתעים ועצובים,"קצר ולעניין", "ציק צק". הרגשתי רע שיבואו אנשים אחרים (אולי אפילו יותר גרועים) במקומינו, ומה יהיה עם הביוב? היינו אורחים, ויש משפחות שחיות שם מאז ומתמיד.
החלטתי לעשות את המעבר בעצמי, עם עגלה, לחסוך את התשלום למעביר, למוביל, לסבל, לשומר הסף.
במיתולוגיה נהוג לשלם לכארון - המשיט שמעביר את הנשמות אל עולם המתים. בכל חציית סף ישנו תשלום, אם לא בכסף אז משהו אחר. היו קוברים את המתים עם מטבע כך שבאופן סמלי שילמו את חובותיהם בעולם החומרי וכדי שיוכלו לשלם לו לכארון על המעבר, מי שלא משלם נידון לשוטט על גדות הנהר, בשלב הלימינלי שבין העולמות.
כך מצאתי את עצמי עושה נסיעות הלוך חזור בית אחד ארוז ובית שני לא מוכן עדיין לחיים. השטח המת שבין העולמות והזמן האמצעי הזה שכלול במעבר בית נמשך יותר מהרגיל.
שילמתי את המחיר השני של משא על הגב נסיעות ולחץ.
במעברים נהוג לשלם למוביל, למשיט הסירה, לשומר הסף.
אם מהדרוה נראית קצת שונה החודש זה בגלל שהיא נוצרה איתי ועם שירה כאן במרחב הלימינלי הזה.
אור חוזר
חיים אוחיון
ראיון עם אור זק״ש
אור זק"ש אמן ומחנך מצלם כבר כמעט עשור את סדרת הצילומים "המורה". גוף עבודה המתעד את תלמידיו לאורך השנים בפרק הזמן שבין נערות להתבגרות, ומלווה אותם בין האהבות הראשונות לקשיי הלימודים. ראיינתי את אור על גוף העבודה ואיך הוא רואה את תפקידו כאדם מבוגר שעומד בצומת המשמעותית הזאת של תלמידיו.
תוכל לספר במילותיך על סדרת הצילומים "המורה" מתי התחלת לצלם וכמה זמן הסדרה נמשכת?
בעצם התחלתי לצלם את הסדרה לפני תשע שנים. אני מורה לצילום בבית ספר ומחנך, ומן ההיגיון שאכוון את המצלמה גם על התלמידים שלי. ובאמת זה נהיה איזשהו כלי יומיומי. המצלמה תמיד עליי, לפעמים אפילו שתיים, וזו דרך לתקשר איתם, ודרך להתחבר אליהם, וזו דרך לבלות איתם ודרך להתבונן בהם. וגם איזשהו כלי פתאום שמצטרף לחלל, מייצר משהו חדש, מעניין.
מה הם הכלים הצילומים שבחרת לצלם איתם את גוף העבודה?
אני משתמש בהמון מצלמות, כל הזמן מחליף וכל פעם מביא אחת אחרת. זה קשור יותר להנאה שלי בשימוש במצלמות מגוונות.
מה הן הדילמות או השאלות שצפות לך במהלך הזמן?
יש הרבה דילמות: המתח של אדם מבוגר שמצלם נערים, היכולת לתת הסכמה כנער, איפה אני מכבד ורואה ושומר, הסכנה להשתמש ולנצל את הנערים, אני כל הזמן במתח הזה. איזה רגעים ראוי לצלם? אם עכשיו תלמיד בוכה, מתאים לצלם את זה? או מתאים לדבר איתו? או מתאים לצלם ואז לדבר איתו? אז אני כל הזמן בדילמות. וגם המצלמה מפוצצת איזה בועה מסוימת, היא מגבירה נוכחות, היא מגבירה נראות, היא מגבירה הסתכלות, ופתאום אולי הרגע האינטימי הזה מתנדף. אז אני כל הזמן בתנועה שם, איך אני משמר ומכבד, ואיך אני גם לצד זה מתעד ושומר, ובאמת מעניק איזה עומק וקול מאוד גדול לגיל הזה ולתקופה הזאת.
מה הסיבה שהתחלת לצלם את גוף העבודה, ומה הסיבה שאתה ממשיך, האם הסיבות השתנו עם הזמן ועם הנערים השונים?
התחלתי לצלם את גוף העבודה בסמוך לתחילת העבודה, וזה פשוט הסתדר לי מאוד בקלות. ועם הזמן הבנתי שיש אצלי חלקים לא פתורים ביחס לנערות שלי, שבעזרת המצלמה אני חוזר לפתור אותם, להעמיק בהם, לעשות שם עבודה נוספת. איזושהי פעולה רטרוספקטיבית שבה אני המבוגר מצלם את הנער שאני רואה לפניי, וחוזר להיות הנער שהייתי, וכך חוזר חלילה. ובתנועה הזו יש הרבה ריפוי.
אתה מראה לתלמידים את הצילומים, איך העובדה שאתה גם המורה שלהם וגם מצלם אותם משפיעה על הדימוי העצמי שלהם, והאם יש התנגשות בעיניך בין שני הכובעים שאתה חובש, הצלם והמורה?
בכמעט עשור שאני מצלם את העבודה הזאת, היחס לאימז' מאוד השתנה. וגם האוכלוסייה של בית הספר קצת השתנתה. אני עובד היום עם אוכלוסייה קצת יותר מורכבת. בשלוש השנים האחרונות היחס לדימוי, לנראות ולמוכנות לא תמיד להיות הכי יפה, מאוד נכנס לתוך הפריים. אני לא פעם שומע מתלמידים: "לא, תמחק את זה, אני מכוער", או "לא, תראה את האף שלי". אני כל הזמן מראה לחניכים ולתלמידים את התמונות, וזה מפגיש אותם עם חלק מורכב בהם, כמו כמה בנוח הם עם הדמות שלהם.
להסתכל על עצמך כשאתה לא שולט בדימוי יכול לעורר הרבה חוסר ביטחון והרבה אי נוחות. והרבה פעמים הם מאוד עסוקים באיך הם נראים או איך הם יצאו, ויש לי הרבה כבוד לזה. אנו בעידן שבו הנוחות במרחב הדיגיטלי היא כמעט זהה לאיפה שאני נמצא עכשיו. המשתמש באינסטגרם או בטיקטוק הוא חשוב כמעט כמו איך שאתה רואה אותי עכשיו. ויש לי הרבה הערכה וכבוד לזה, ואני מקדיש לזה את תשומת הלב כדי שהם יראו איך הם נראים ושיהיו בנוח עם זה.
התלמידים שאתה מצלם נמצאים בזמן מיוחד של אמצע תהליך התבגרות ובניית האישיות. האם אתה מרגיש שאתה רק מתעד את התהליך, או שיש לך גם השפעה פנימית על עיצוב האישיות שלהם באמצעות המצלמה?
אני מתעד, אבל גם קורים דברים דינמיים תוך כדי הצילומים, שאני מניע, או מזמין, או מאפשר, ויש להם תנועה משלהם. כלומר, אני לא אומר למישהו בוא עכשיו נשחק קלפים ואני מצלם אותו תוך כדי, אבל אם הוא משחק קלפים אני אשלוף את המצלמה. יש משהו מאוד דינמי בהתרחשות. אני כן מקפיד שזה יהיה במקום מואר, כן חשוב לי בסוף שהתמונה תהיה טובה אם אני מחליט לצלם, אבל אני לא מביים אותם. כלומר, מה שקורה הוא מאוד חי ומאוד אורגני, ולפעמים זה עובד נהדר ולפעמים לא.
תוכל לספר סיפור מעניין שקרה לך בעקבות גוף העבודה?
לפני כמה שנים, בעודי עדיין מצלם את התלמידים שלי, הגשתי מועמדות לעדות מקומית וזכיתי עם הסדרה במקום הראשון. באותה שנה הלכתי עם התלמידים לסיור צילום בתערוכה. כשהגענו, נעמדתי לפני העבודה שלי, הסתרתי את השם שלי ואמרתי לתלמידים: "תראו, היום כל אחד יכול להיות צלם, מה זה השטויות האלה?" וכך העלבתי את העבודה שלי. ואז אמרתי: "רגע, מי צילם את השטות הזו?" וכשאמרתי את השם שלי, כולם נורא צחקו והייתה הקלה גדולה, כי עשיתי שם קצת סקנדל בתערוכה. אני חושב שזה היה מבחינתם איזה אישור מאוד גדול למי אני, שאני טוב ושהם ראויים. הם חשבו: "וואי, המורה שלנו לצילום ממש רציני, זה רציני התמונות האלה שהוא מצלם אותנו", ופתאום היה איזה משהו כזה שהם הבינו שקורה פה משהו חשוב.
אתה עובד גם על גוף עבודה שמתעסק בהוריך ובקשר שלך איתם. האם אתה מרגיש שיש חפיפה בין שני גופי העבודה או השפעה הדדית?
אני אגיד שכשאני מרים את המצלמה, אני מחפש לעבוד על משהו דרכה. אני לא מצלם נופים ולא חיות. אני מרים את המצלמה שמשהו בנפש קורה. יש איזו תנועה שמסקרן אותי לחקור אחריה, שמסקרן אותי שדרך המצלמה היא תצא הלאה, ואני אסתכל בה עוד חודש או חודשיים או שלושה ואראה מה קורה שם. אז כמובן שגם עם התלמידים שלי וגם עם ההורים שלי אני עסוק בזה. בכלל, לצלם את ההורים, הם לאט לאט מזדקנים ומתבגרים, וזו התבוננות שלי על הילדות שלי. בשניהם יש קשר ישיר בין מה שחי בי ובין מה שאני מצלם.
לסיכום, תרצה להוסיף מילים או מחשבות נוספות על גוף העבודה ועל הספר שייצא בעקבותיו?
בתקופה הזו אני עובד על תהליך של הוצאת ספר. יחד עם שירז גרינבאום, אנחנו בשלבים די ראשוניים. אני כן מאוד מתרגש לקראת הדבר הזה, אבל אנחנו עוד רחוקים מהנקודה הזאת. כלומר, זו איזו משאלה שלי ושאיפה ואנחנו בתהליך, אבל יש עוד קצת זמן עד אז.
צילום : גל רוכברגר
תמונות מאת אור זק״ש
״המורה״
רשימות על בית פנימי / איה פחר
הבית הירוק עדיין עומד
אני כבר לא יודעת כמה פעמים החליפו דיירים בקומה העליונה.
היום אני יודעת מי גר שם.
מחר אולי יגור שם מישהו אחר.
אחריו תגיע משפחה נוספת.
הבית ימשיך.
הדלת תיפתח ותיסגר.
מישהו ישטוף את הרצפה.
מישהו יתלה כביסה.
מישהו יסתכל מאותו חלון שאני הסתכלתי ממנו.
והחיים ימשיכו.
בלעדיי.
פעם פחדתי שהבית ייעלם.
שהקירות ייהרסו.
שהמדרגות יתפוררו.
שהזיכרון יימחק.
היום אני מבינה שהפחד האמיתי היה אחר.
שהבית יישאר.
ושאני זו שלא תהיה בו.
אולי בגלל זה אני חוזרת שוב ושוב לאותו חדר מדרגות.
בצילום הוא עדיין עומד.
הסדק בקיר עדיין שם.
האור עדיין נופל באותה זווית.
אבל שום דבר כבר אינו כפי שהיה.
לא בגלל שהבית השתנה.
בגלל שאני השתניתי.
במשך שנים חשבתי שזיכרון הוא מקום שאפשר לחזור אליו.
אבל גיליתי שגם הזיכרון משתנה.
גם הוא מחליף צורה.
גם הוא מאכלס אנשים אחרים.
הקומה העליונה כבר אינה המקום שאני זוכרת.
לא משום שהרסו אותה.
אלא משום שהחיים ממשיכים להתקיים בתוכה.
בלי לשאול אותי.
בלי לבקש רשות.
בתערוכה האחרונה הצבתי ארונית ישנה מבית סבא שלי.
במגירה אחת היה טקסט בערבית.
בשנייה טקסט בעברית.
בשתי המגירות האחרות היו צילומים מהארכיון המשפחתי לצד מכתבים שאספתי מאנשים.
לפני התערוכה שלחתי שאלה אחת:
“מי גר בתוך הזיכרון שלך בלי לדפוק בדלת?”
אנשים ענו.
הם כתבו על אהבות ישנות.
על הורים.
על חברים.
על אנשים שכבר אינם.
ועל אנשים שעזבו אבל מעולם לא באמת הלכו.
בתערוכה אנשים פתחו את המגירות וקראו.
זו הייתה בחירה שלי.
אני שאלתי.
אני אספתי.
אני הסכמתי לפתוח.
אבל הקומה העליונה היא סיפור אחר.
שם לא בחרתי לפתוח.
לא בחרתי לחלוק.
לא בחרתי להכניס אף אחד.
ועדיין אנשים נכנסו.
לא לבית.
לזיכרון.
פתאום הבנתי שזה כבר קרה מזמן.
ברגע שבו אנשים אחרים התחילו לחיות בתוך מקום שפעם היה חלק מהעולם שלי.
ברגע שבו הבית המשיך בלעדיי.
אני חושבת על זה הרבה.
על כמה מעט אנחנו שולטים במה שנשאר.
על כמה מהר מקום אינטימי הופך למקום של מישהו אחר.
ועל כמה קשה לקבל את זה.
אולי בגלל זה אני חושבת על יפו.
העיר נשארת מוכרת לי.
אבל בכל שנה יש בה פחות אנשים שנושאים את אותה יפו שאני נושאת בתוכי.
לפעמים נדמה לי שזה הכאב הגדול ביותר.
לא לראות בית נהרס.
אלא לראות אותו ממשיך לחיות בלעדיך.
אני לא יודעת אם אני מצלמת כדי לזכור.
אני לא יודעת אם אני כותבת כדי לשמר.
אבל אני יודעת שאני חוזרת שוב ושוב אל אותם מקומות, כאילו אני מנסה לגעת במשהו רגע לפני שהוא משתנה.
לא כדי להציל אותו.
ולא כדי לעצור את הזמן.
אלא כדי להשאיר לעצמי עדות.
שפעם הייתי שם.
שפעם היה לי בו מקום.
ושגם אם הבית נשאר,
הזיכרון שלו ממשיך לנוע בתוכי.
רז בר \ שטויות במיץ ופלפולים ממולאים
גיבור
מי
שמתגבר
שומר הסף הוא ארכיטיפ ידוע בכל הקשור לדרמטורגיה, אין סיפור בלעדיו, אחרת לא נקנה אותו, איך אפשר להאמין לסיפור בו הכל זורם חלק?…
שומר הסף יכול להיות דמות מלווה בין שלב א׳ לשלב ב׳, הוא יכול להיות מכשול פיזי, ההר שעליו הגיבור צריך לטפס או ״פשוט״ קושי פנימי שצריך לעבור כדי להמשיך לפרק הבא.
בקרקס-
שומר הסף הוא ה-Ringmaster מנהל הזירה שמנחה את הקהל לתוך האוהל ומלווה אותו לאורך המופע. אך כמו שאמרנו, שומר הסף הוא לאו דווקא דמות, הוא יכול להיות המכשול/המבחן עצמו, פיזי או רעיוני..
אלמנט הסכנה- פחד
כבר נגעתי בזה במהדורה הקודמת, עכשיו הבא נעמיקה
הפחד יכול להיות- האם ללהטוטן ייפול כדור? לאו דווקא ענק כמו- האם חצי האש יפגעו באישה האזוקה לגלגל מסתובב… אבל בהחלט הכרחי שהוא (הפחד) יהיה נוכח בכל. ככה המתח קיים, ככה תשומת הלב מרותקת וככה הסיפור והריגוש אדירים כאשר המופיע צולח את הסכנה.
המענה לפחד היא הגבורה
בתמונה, מריה ספלטריני, הולכת על חבל איטלקייה (7.7.1853-19.10.1912) חוצה את מפלי הניאגרה ביולי 1876. היא האישה הראשונה והיחידה שעשתה זאת, ועוד חמש פעמים! (ובנוסף עם ארגזים על הרגליים וכיסוי עיניים!).
גבורה היא מושג נזיל, תפקידי הגיבורים בסיפורים הם נזילים. נדמה לנו שזיהינו את הגיבור והוא נמצא מולנו כשבעצם…
ברגע שהצופה עובר את סף אוהל הקרקס הוא נכנס לעולם אחר, עולם חלומי מוצף דמיון.
כקהל משהו מהפכני קורה לנו, אנחנו נכנסים למופע בצורה אחת ויוצאים כאחרת- מטמורפוזה.
אנחנו נכנסים כיחידים ונהיים ״קהל״, קולקטיב.
יחד אנחנו עוברים שינוי, בלי שנחשוד בכלל- כי הרי המתרחש הוא מולנו על הבמה, או ש?…
המופיעים סוחפים אותנו איתם להזדהות ואז אמפתיה ואז התפתחות תוך כדי התגברות על הפחד. בעולם האומנויות התהליך הזה נקרא קת׳רזיס- בו הצופה חווה היפעלות רגשית של פחד וחמלה, המובילה בסוף ל"טיהור" או לשחרור רגשי.
שומר הסף הוא גם הבוחן, מעמיד את הגיבור בפני מבחן מעבר. אז הולכת החבל יכולה גם היא להיות שומרת סף מפני שהיא מאמתת את הצופה עם פחד נוראי וכאשר הוא עובר איתה לצד השני…
אמרתי פעם שאין גיבורים בקרקס, (ההיררכיה בנויה ככה שאין מופיע אחד שהוא העיקרי ביותר) .. אז אתקן, אין גיבור בתוך זירת הקרקס.. אבל בקהל, הגיבור הוא את/ה.
המופיע מחבר אותנו אליו בחוטים שקופים, והמתח נשמר כל הזמן. אנחנו באותה נשימה ומקצב, המרחק הפיזי מטשטש בקרבה החוויתית. מי שמופיע שומר על קור רוח בפני הסכנה והפחד כי זאת משמעות ה״להופיע״, ורק ככה אפשר להתרכז בנעשה, חוץ מזה הולכת החבל עשתה זאת אלפי פעמים לפני ההופעה ועולה לשם עם ביטחון בעשייה שלה, בשבילנו הצופים, זאת הפעם הראשונה. הקהל יכול כמעט בצורה בלתי נשלטת, לחוות את כל הרגשות שמגיעים מהמפגש עם הסכנה וגם הסיפוק שמגיע בהצלחה. נדמיין רגע אפילו מקרה יומיומי כזה של אמפתיה, מישהו מספר לנו סיפור עצוב ואנחנו בוכים… המספר צריך להתרכז בפעולת הסיפור, להפוך אותו מזיכרון למילים ובכך גם מתרחק מהחוויה מעט, אנחנו המאזינים ששומעים את הסיפור לראשונה, מייצרים מהמילים דמיון ומתקרבים לחוויה רגשית. הרבה יותר קל לתת לעצמנו להרגיש כשהסיפור לא שלנו, הסכנה היא לא לחיים שלי והעצב הוא לא מכאב שלי, אנחנו לא עסוקים בלהופיע ופנויים לרגש.
ככה באלגנטיות וצ׳ארם המופיע מושך אותנו לתוך הסיפור שלו עד שנרגיש הכל איתו, ואנחנו בזרועות פתוחות לרגשות כי הרי אין לנו סיבה להתגונן. הפחד והמתח מתגברים עד שכמעט לא שומעים כלום באוהל חוץ מפעימות לב, ואז, כשהמופיע צולח את הסכנה אנחנו נשטפים בהקלה ושמחה מענגת- התגברנו יחד.
בימינו אנו, חרדה היא דבר מדובר ומוכר
תמיד באופן שלילי… אף אחד לא רוצה בה, היא מפריעה לנו לחיות, גם נפשית וגם פיזית, קיצר, חונקת. אבל מה היא בעצם, פחד מוגזם שצועק לצומי… ופחד, פחד אנחנו רוצים.. כן ילדודס, פחד אנחנו צריכים. הוא אומר לנו איפה לא, או איפה כן. כשאנחנו מדברים איתו אנחנו יודעים מתי הוא מתכוון, ״לשם לא כדאי״ , או מתי, ״טוב זה מפחיד כי זה לא מוכר או גדול, אבל בוא נבדוק…״
מזמינה אתכם לשחק עם הפחד בסיפור שלכם מדי יום. כל קושי הוא חבל מתוח מעל מפלי הניאגרה, והקהל? מי שצופה בסיפור? זה את/ה בעצמך, שומר הסף, הבוחן והגיבור.
החיים הם חלום
לחם מטוגן / גיא גבריאל בבל
בתחילת החודש התפטרתי מהעבודה שלי.
זו הפעם הראשונה שאני מתפטר מעבודה כלשהי, עד היום כל עבודה שסיימתי נגמרה באופן די טבעי. אף פעם לא אמרתי שאני לא רוצה להגיע מחר בבוקר. אני חושב שהתאהבתי בתחושה הזו. אני הייתי רוצה להתחיל עבודה רק בשביל שאחרי תקופת זמן מסוימת אוכל להרגיש את המבוכה הזו מתגנבת אליי: "אוי לא.. אני עומד לעשות את זה שוב… Here i go again".
כשהתחלתי לעבוד שם לפני חצי שנה, אני ממש ידעתי שאני לא אמור לעשות את זה. כל הגוף שלי הרגיש שזה לא נכון, ועדיין, נכנסתי בעיניים פקוחות, סיפרתי כל תירוץ שיכולתי לכל מי שביקש ולא ביקש. "אני צריך את הכסף", "זה יכול להיות מעניין", "אולי אלמד משהו חדש".
אחרי חצי שנה במקום הזה אני בהחלט יכול להגיד שכסף לא היה, מעניין גם לא היה, אבל בהחלט למדתי משהו חדש. עבדתי בחדשות 12, ערוץ המיינסטרים הגדול ביותר של ישראל. ערוץ שמנסה להציג את עצמו כשומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית. כל יום הייתי רואה את אותם שומרי סף, אבירי התקשורת, מכניסים בשעריהם את האנשים שמבקשים לשרוף את המבצר שעליו הם שומרים ועוד שואלים אותם כמה סוכר בקפה. ראיתי אותם. זזים באי נוחות בכיסא כאשר אותם מרעילי הבארות האלה שופכים עוד חומצה לבאר שממנה כולם שותים. ראיתי אותם מצחקקים עם אלה שמאיימים להשמיד אותם. אני יכול להגיד שלשמחתי, בין גיחוך לגיחוך, ראיתי גם פחד. ראיתי שהם יודעים בפני מי הם עומדים. כדאי להם לגחך מהבדיחות שלו, כדאי להם להקשיב לפרשנות שלו, כדאי להם להישמע לו. אחרת הם לא יהיו קיימים. במקום לדבר על מה שחשוב, בואו נדבר על עוד זוהראן ממדאני. בואו נדבר על אשתו. בואו נדבר על כך שבריטניה, שהייתה פעם אומה עם כבוד (בכל זאת עלינו לשמור להם חסד נעורים), נופלת לידי האיסלאם הרדיקלי. כי אנחנו אחרי כל הבעיות האלה, אצלנו הכל פורח ואין שום דת רדיקלית ששולטת על קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל. ראיתי אותם. מתעסקים בתפל, צוחקים עם התליינים של עצמם, שותקים ובולעים את הרוק שחלילה לא יואשמו בשמאלנות חשוכת מרפא.
במשמרת האחרונה שלי עליתי לקונטרול להקליט ראיון עם יוסי סידר, במאי הסרט "בופור" בתוכנית של יאיר שרקי ואברי גלעד, אחרי שבכל אותו יום שידורים, אנשי התקשורת הישראלית אוננו על התמונות של דגל ישראל מתונסס במוצב הבופור לראשונה מזה 26 שנה. אברי לא היה (תודה לאל) ובמקומו הגיע ג'קי לוי. סידר ישב באולפן של שרקי ולוי ונראה מודאג. סידר אמר הרבה דברים בראיון, שהמסר המרכזי שלו היה שהוא מרגיש מתוסכל נורא שעם ישראל לא מבין שהפעלת הכוח לא עובדת ושאין שום גאווה בחזרה לבופור. שרקי לא הבין איך סידר לא מרגיש גאווה. לוי הבין את סידר טוב מאוד, הוא רק הסתכל לו בעיניים.
ההקלטה נגמרה ובקונטרול אמרו שלא יהיה אפשרי לשדר את כולה. סידר יצא מתוסכל מהראיון, שרקי לא ממש הבין מה הוא ציפה מתוכנית אקטואליה בידורית.
או בקיצור, סידר צעק בתוכנית של שרקי, שומר הסף, שהאורחים שהוא וחבריו הכניסו לטירה שורפים אותה. ושרקי לא הבין למה הוא מבאס.
צילום - גל רוכברגר
