אור זק"ש אמן ומחנך מצלם כבר כמעט עשור את סדרת הצילומים "המורה". גוף עבודה המתעד את תלמידיו לאורך השנים בפרק הזמן שבין נערות להתבגרות, ומלווה אותם בין האהבות הראשונות לקשיי הלימודים. ראיינתי את אור על גוף העבודה ואיך הוא רואה את תפקידו כאדם מבוגר שעומד בצומת המשמעותית הזאת של תלמידיו.

תוכל לספר במילותיך על סדרת הצילומים "המורה" מתי התחלת לצלם וכמה זמן הסדרה נמשכת? 

בעצם התחלתי לצלם את הסדרה לפני תשע שנים. אני מורה לצילום בבית ספר ומחנך, ומן ההיגיון שאכוון את המצלמה גם על התלמידים שלי. ובאמת זה נהיה איזשהו כלי יומיומי. המצלמה תמיד עליי, לפעמים אפילו שתיים, וזו דרך לתקשר איתם, ודרך להתחבר אליהם, וזו דרך לבלות איתם ודרך להתבונן בהם. וגם איזשהו כלי פתאום שמצטרף לחלל, מייצר משהו חדש, מעניין.

מה הם הכלים הצילומים שבחרת לצלם איתם את גוף העבודה?

אני משתמש בהמון מצלמות, כל הזמן מחליף וכל פעם מביא אחת אחרת. זה קשור יותר להנאה שלי בשימוש במצלמות מגוונות.

מה הן הדילמות או השאלות שצפות לך במהלך הזמן?

יש הרבה דילמות: המתח של אדם מבוגר שמצלם נערים, היכולת לתת הסכמה כנער, איפה אני מכבד ורואה ושומר, הסכנה להשתמש ולנצל את הנערים, אני כל הזמן במתח הזה. איזה רגעים ראוי לצלם? אם עכשיו תלמיד בוכה, מתאים לצלם את זה? או מתאים לדבר איתו? או מתאים לצלם ואז לדבר איתו? אז אני כל הזמן בדילמות. וגם המצלמה מפוצצת איזה בועה מסוימת, היא מגבירה נוכחות, היא מגבירה נראות, היא מגבירה הסתכלות, ופתאום אולי הרגע האינטימי הזה מתנדף. אז אני כל הזמן בתנועה שם, איך אני משמר ומכבד, ואיך אני גם לצד זה מתעד ושומר, ובאמת מעניק איזה עומק וקול מאוד גדול לגיל הזה ולתקופה הזאת.

מה הסיבה שהתחלת לצלם את גוף העבודה, ומה הסיבה שאתה ממשיך, האם הסיבות השתנו עם הזמן ועם הנערים השונים?

התחלתי לצלם את גוף העבודה בסמוך לתחילת העבודה, וזה פשוט הסתדר לי מאוד בקלות. ועם הזמן הבנתי שיש אצלי חלקים לא פתורים ביחס לנערות שלי, שבעזרת המצלמה אני חוזר לפתור אותם, להעמיק בהם, לעשות שם עבודה נוספת. איזושהי פעולה רטרוספקטיבית שבה אני המבוגר מצלם את הנער שאני רואה לפניי, וחוזר להיות הנער שהייתי, וכך חוזר חלילה. ובתנועה הזו יש הרבה ריפוי.

אתה מראה לתלמידים את הצילומים, איך העובדה שאתה גם המורה שלהם וגם מצלם אותם משפיעה על הדימוי העצמי שלהם, והאם יש התנגשות בעיניך בין שני הכובעים שאתה חובש, הצלם והמורה?

בכמעט עשור שאני מצלם את העבודה הזאת, היחס לאימז' מאוד השתנה. וגם האוכלוסייה של בית הספר קצת השתנתה. אני עובד היום עם אוכלוסייה קצת יותר מורכבת. בשלוש השנים האחרונות היחס לדימוי, לנראות ולמוכנות לא תמיד להיות הכי יפה, מאוד נכנס לתוך הפריים. אני לא פעם שומע מתלמידים: "לא, תמחק את זה, אני מכוער", או "לא, תראה את האף שלי". אני כל הזמן מראה לחניכים ולתלמידים את התמונות, וזה מפגיש אותם עם חלק מורכב בהם, כמו כמה בנוח הם עם הדמות שלהם.

להסתכל על עצמך כשאתה לא שולט בדימוי יכול לעורר הרבה חוסר ביטחון והרבה אי נוחות. והרבה פעמים הם מאוד עסוקים באיך הם נראים או איך הם יצאו, ויש לי הרבה כבוד לזה. אנו בעידן שבו הנוחות במרחב הדיגיטלי היא כמעט זהה לאיפה שאני נמצא עכשיו. המשתמש באינסטגרם או בטיקטוק הוא חשוב כמעט כמו איך שאתה רואה אותי עכשיו. ויש לי הרבה הערכה וכבוד לזה, ואני מקדיש לזה את תשומת הלב כדי שהם יראו איך הם נראים ושיהיו בנוח עם זה.

התלמידים שאתה מצלם נמצאים בזמן מיוחד של אמצע תהליך התבגרות ובניית האישיות. האם אתה מרגיש שאתה רק מתעד את התהליך, או שיש לך גם השפעה פנימית על עיצוב האישיות שלהם באמצעות המצלמה? 

אני מתעד, אבל גם קורים דברים דינמיים תוך כדי הצילומים, שאני מניע, או מזמין, או מאפשר, ויש להם תנועה משלהם. כלומר, אני לא אומר למישהו בוא עכשיו נשחק קלפים ואני מצלם אותו תוך כדי, אבל אם הוא משחק קלפים אני אשלוף את המצלמה. יש משהו מאוד דינמי בהתרחשות. אני כן מקפיד שזה יהיה במקום מואר, כן חשוב לי בסוף שהתמונה תהיה טובה אם אני מחליט לצלם, אבל אני לא מביים אותם. כלומר, מה שקורה הוא מאוד חי ומאוד אורגני, ולפעמים זה עובד נהדר ולפעמים לא.

תוכל לספר סיפור מעניין שקרה לך בעקבות גוף העבודה?

לפני כמה שנים, בעודי עדיין מצלם את התלמידים שלי, הגשתי מועמדות לעדות מקומית וזכיתי עם הסדרה במקום הראשון. באותה שנה הלכתי עם התלמידים לסיור צילום בתערוכה. כשהגענו, נעמדתי לפני העבודה שלי, הסתרתי את השם שלי ואמרתי לתלמידים: "תראו, היום כל אחד יכול להיות צלם, מה זה השטויות האלה?" וכך העלבתי את העבודה שלי. ואז אמרתי: "רגע, מי צילם את השטות הזו?" וכשאמרתי את השם שלי, כולם נורא צחקו והייתה הקלה גדולה, כי עשיתי שם קצת סקנדל בתערוכה. אני חושב שזה היה מבחינתם איזה אישור מאוד גדול למי אני, שאני טוב ושהם ראויים. הם חשבו: "וואי, המורה שלנו לצילום ממש רציני, זה רציני התמונות האלה שהוא מצלם אותנו", ופתאום היה איזה משהו כזה שהם הבינו שקורה פה משהו חשוב.

אתה עובד גם על גוף עבודה שמתעסק בהוריך ובקשר שלך איתם. האם אתה מרגיש שיש חפיפה בין שני גופי העבודה או השפעה הדדית?

אני אגיד שכשאני מרים את המצלמה, אני מחפש לעבוד על משהו דרכה. אני לא מצלם נופים ולא חיות. אני מרים את המצלמה שמשהו בנפש קורה. יש איזו תנועה שמסקרן אותי לחקור אחריה, שמסקרן אותי שדרך המצלמה היא תצא הלאה, ואני אסתכל בה עוד חודש או חודשיים או שלושה ואראה מה קורה שם. אז כמובן שגם עם התלמידים שלי וגם עם ההורים שלי אני עסוק בזה. בכלל, לצלם את ההורים, הם לאט לאט מזדקנים ומתבגרים, וזו התבוננות שלי על הילדות שלי. בשניהם יש קשר ישיר בין מה שחי בי ובין מה שאני מצלם.

לסיכום, תרצה להוסיף מילים או מחשבות נוספות על גוף העבודה ועל הספר שייצא בעקבותיו?

בתקופה הזו אני עובד על תהליך של הוצאת ספר. יחד עם שירז גרינבאום, אנחנו בשלבים די ראשוניים. אני כן מאוד מתרגש לקראת הדבר הזה, אבל אנחנו עוד רחוקים מהנקודה הזאת. כלומר, זו איזו משאלה שלי ושאיפה ואנחנו בתהליך, אבל יש עוד קצת זמן עד אז.

צילום : גל רוכברגר